"אין מקום לשתיים", פרק י"ג: עת לקרוע

"אנחנו מאבדים אותה", פניו של הפרמדיק היו חיוורות, הוא רץ לצד האלונקה, מנסה לעצור את שטף הדם. ברגע שהתקבלה הקריאה על האמבולנס המגיע ועמו נערה פצועה קשה, מדממת ומחוסרת הכרה, פתחה דוקטור סטף, מנהלת המחלקה הכירורגית, בריצה אל החניון. היא שעטה לכיוון האמבולנס שהגיע, וברגע שנפתחה הדלת והאלונקה עם הנערה הורדה, היא טיפסה ועלתה על האלונקה, מתיישבת בסמיכות לרגל הפצועה ומנסה לחסום את העורק הראשי, שדימם כצינור שנקרע.

ואולי זאת הייתה ההגדרה המדויקת: צינור שנקרע... הפרמדיק ניסה לבצע חסם עורקים, אבל נראה כי נכשל. הדם הוסיף להישפך מן הרגל הפצועה ללא מעצור, ודוקטור סטף לא חשה שהיא מוסעת על גבי האלונקה אל תוך חדר המיון. אצבעותיה הוחדרו אל הפצע בניסיון נואש למצוא את הקרע בעורק ולעצור את הדימום.

האלונקה הורצה אל חדר המיון, ודוקטור מילר, מנהל המיון, רץ לעברה כשפניו לובשות ארשת רצינית ואחראית. בדרכו לשם כבר נקראו דוקטור אברהם – סגן מנהל מחלקת כירורגיה, ודוקטור רדמן, מנהל מחלקת אורתופדיה, להתייעצות דחופה.

הם הבחינו בדוקטור סטף יושבת על האלונקה כשהיא רוכנת מעל הרגל המדממת ומנסה לעצור את הדם. פניה היו מיוזעות ומאומצות ודוקטור אברהם שאל, "מה?..."

הפרמדיק, שזז הצדה ביראת כבוד, מפנה מקומו לרופאים הבכירים, אמר בשקט: "היא חולצה מתחת להריסות תפאורה בבית הספר שלה כשהיא מחוסרת הכרה ומדממת קשות. היא איבדה דם רב בדרך לכאן, ועצמות רגלה המרוסקת קרעו את העורק הראשי ברגל. ניסיתי לבצע חסם עורקים, אבל העורק קרוע, נראה שהוא נקרע מבפנים".

דוקטור סטף הרימה את עיניה, "אנחנו מאבדים אותה", אמרה בקול בהול, "הדם שופע כמו מברז פתוח. בצורה כזו, אם לא נצליח להתגבר על השטף, נאבד אותה מהר מאוד".

"ניתוח חירום, הא?" דוקטור אברהם הביט גם הוא ברגל המרוסקת, "נצטרך ל... נצטרך ל..."

"כן", דוקטור סטף השיבה מבטה בחזרה אל הרגל, "נצטרך לעשות את מה שאתה חושב".

"אז אנחנו מדברים על קטיעה", אמר דוקטור אברהם בקול יציב.

דוקטור סטף לא מחתה את הזיעה מעל פניה, היא העמיקה להתבונן ברגל, "זה ללא ספק".

"את בטוחה?"

"אני בטוחה, דוקטור. אם לא נעשה את זה מהר ועכשיו, אנחנו נאבד אותה".

"את הרגל אי אפשר להציל", זיהה דוקטור אברהם מיד.

"כך זה נראה". דוקטור סטף לא חדלה מלנסות לעצור את הדם, אבל נראה כי היא נלחמת בקרב אבוד. העורק הראשי נפגע, ואם לא יצליחו להגיע אל החלק שנקרע ולעצור את הדימום, תאבד הנערה הצעירה הזו את חייה. "תכינו חדר ניתוח לניתוח חירום, תקראו לדוקטור רותם, אני אעשה את זה עכשיו".

"מישהו צריך לחתום על הניתוח, דוקטור".

"איפה ההורים?" דוקטור סטף השיטה מבטה סביב.

"כאן, מחוץ לחדר. נראה שהנערה הייתה במהלך פעילות חברתית בתיכון, כשתפאורת ההצגה התמוטטה עליה".

"ההורים מודעים לכך שהיא עוברת לניתוח חירום?"

"מעדכנים אותם כעת".

"אין לנו זמן. המצב שלה לא יציב. תגידו להם שזה עניין של חיים ומוות, ושאנחנו עומדים לקטוע את הרגל. אני מקווה שנצליח לעצור את הקטיעה מתחת לברך ולא מעליה. חדר הניתוח מוכן?"

"הצוות בדרכו".

"קדימה. בואו נעשה את זה".

מנהל חדר המיון עזב את השטח, לטובת הרופאים המומחים בעניין, "היו נפגעים נוספים?" שאל את סגנו, בטרם שב לעבודתו השוטפת. אין לו מה לעשות שם יותר, הפצועה מטופלת היטב.

"כן", ענה לו סגנו, "שתי נפגעות הגיעו הנה, במצב טוב. אחת סובלת משברים בגפיים, והשנייה מחתכים עמוקים ברגל ימין, היא תזדקק לתפירה ואולי לאנטיביוטיקה דרך הוריד, למנוע זיהום".

"הנערה שהובאה כעת... היא הפצועה הקשה מכולן?"

"אכן". סגנו העיף מבט אחורנית, אל הנערה הצעירה שחייה נתונים כעת על כף המאזניים. רגע אחד נוסף הקדיש להתבוננות במי שחייה כבר לא יהיו לעולם כשהיו, גם אם תשרוד את הפציעה הקשה, אחר הסב את מבטו מן האלונקה, ובאנחה פנה לשאר ענייני חדר המיון.

הרופאה לא ירדה מהאלונקה, וכך, בריצה בהולה, הדפו סניטרים את מיטת הפצועה אל חדר הניתוח, בו כבר חיכו, על פי הוראותיה של מנהלת המחלקה, דוקטור רותם – המרדים, דוקטור כהן – מנתח אורתופדי, שני רופאים מתמחים ואחיות חדר הניתוח.

קבוצת סטודנטים עמדה שם גם היא וחיכתה לניתוח הזה. אמורים היו לצפות בניתוח קטיעת רגל של חולה סוכרת, ובמקום זה נכנסה לחדר הניתוח נערה שהובהלה לבית החולים אחרי תאונה.

"ניתוחו של חולה 5647 נדחה, לצערנו", הקדימה דוקטור סטף, בעודה שוטפת ידיה ולובשת את בגדי חדר הניתוח, "הכנסנו לכאן נערה כבת שש עשרה וכמה חודשים שנפצעה בשטח התיכון. הניתוח ייראה לכם דומה, אבל הנהלים שונים במקצת, וחשוב שתזכרו זאת. כאן המהירות חיונית. דילגנו על כל השלבים המקדימים לניתוח, אנחנו מחברים הנשמה ואינפוזיה, ומתחילים לנתח".

"לא צריך לבדוק סוג דם?"

"עושים זאת כעת. זה הכרחי, אם נזדקק למנות דם – לא אם, אלא כאשר... המצב כאן לא טוב, דוקטור רותם, קדימה".

המרדים החל במלאכתו, אחיות חדר הניתוח קשרו את ידי הפצועה לשני צדי המיטה, המרדים חיבר את מסכת החמצן, ודוקטור סטף החליפה מבטים עם דוקטור כהן. דוקטור יובל ודוקטור אביעד, המתמחים, עמדו משני קצות המיטה.

"חמצן", הורתה הרופאה, "מוניטור ואנטיביוטיקה. אלו דברים שבלעדיהם לא נתחיל. תוצאות הדמים הגיעו, סוג הדם שלה הוא אי. פלוס. בחדר הניתוח כמות מספקת של מנות דם, ואנחנו נתחיל, קודם כל, בקטיעה עצמה לצורך עצירת הדם".

הסטודנטים האזינו בשקט.

בחדר הניתוח שררה דריכות לא אופיינית. ניתוחים מוזמנים, הנעשים בצוותים מוכרים ובדרך שגרתית, מביאים עמם שלווה של המוכר והידוע. המנתחים מתירים לעצמם להתבדח, להחליף עקיצות הדדיות ברוח טובה, לשוחח שיחות חולין שלא קשורות למנותח ולטיפול בו.

בניתוחי חירום, בייחוד של כאלו הנוגעים להצלת חיי אדם, קל וחומר כשמדובר בנערה צעירה כל כך ומעל הכול עומדת שאלה כבדה של קטיעה, שוררת דממה מתוחה.

"אזמל מספר שלוש", דוקטור כהן נטל את הסכין מידי האחות, והעיף מבט אל הרופאה המרדים, "מה המצב, דוקטור?"

"לחץ הדם שלה צונח", הודיע המרדים, "אבל היא נושמת בכוחות עצמה".

דוקטור סטף הורתה למתמחה לבצע פעולות החייאה, בעוד היא והמנתח האורתופדי מגששים בבהילות אחר מקור הקרע בעורק.

"מה המצב כעת?" שאלה הרופאה בקול שקט.

"טוב יותר. לחץ הדם עולה". המרדים הגביר את מנת החמצן, "כעת יציב". הוא הודיע. דוקטור סטף ודוקטור כהן החליפו מבטים. עת לעקור נטוע. עת לאבד. עת להשליך.

עת לרפוא...

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.