מדוע קיימת תוכחה קשה בתורה? חלק ב'

אביתר שאל:

"אני נתקל בפסוקים מפחידים כמו 'והשמידך', קללות קשות וכדו'. קשה לי להבין זאת והדבר גורם לי חלישות הדעת. הייתי רוצה להתחזק להאמין באהבתו ורחמיו של ה' מתוך לימוד התורה".

* * *

לאחר שראינו בכתבה הקודמת עדויות לאהבתו הגלויה של ה' בתורה, הן במעשי ישועתו האדירים, והן בפסוקי אהבה מפורשים, נוכל כעת לנסות ולהבין את פסוקי התוכחה.

יש חלקים בתורה שהשכל האנושי מבין, הם נקראים בשם 'משפטים' (זאת לעומת 'חוקים' שהם בגדר גזירת מלך, כמו מצוות פרה אדומה שלא נוכל להבין את פשרה). בכל המצוות שבין אדם לחברו, אנו למדים על אהבתו של ה' לעמו, כי הוא יתברך רוצה שנאהב איש את רעהו וננהג בצדק ויושר זה עם זה, אך לא רק במעשים חיצוניים, אלא בדאגה ואכפתיות הנובעים מן הלב.

תורת ה' היא שלימדה אותנו: "ואהבת לרעך כמוך", מצווה שדורשת מאתנו לחשוב על השני כעל עצמנו. בעשר הדברות הצטווינו "לא תחמוד", שהיא מצווה הנוגעת למחשבה, אך כך היא גם המצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך". מצוות הבאות לביטוי הלכה למעשה: "לפני עיוור לא תיתן מכשול", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תלך רכיל בעמך", "ואהבתם את הגר", "וראית שור שונאך - עזוב תעזוב עמו", "לא תטור ולא תיקום", "יתום ואלמנה לא תענון", "הלווית לו", "עשר תעשר" ועוד רבים רבים כגון זה, שאינם בגדר המלצה כי אם מצוות מחייבות מתוך תרי"ג מצוות שקיבלנו בסיני, אשר מגדירות את היהודי ששומר תורה ומצוות. מלך שדורש אהבה כה גדולה ואישית בין איש לרעהו, אין ספק שהוא בעל האהבה הגדולה ביותר.

זאת ועוד, התורה מכריזה בפירוש שהקב"ה "א-ל רחום וחנון" (שמות לד, ו), כך נאמר בהתגלות ה' למשה בהר-סיני, לכן נקרא בפי חכמינו בשם "רחמנא".

ניתן להבין זאת בשכלנו: הקב"ה הוא מקור הרחמים, הוא שגילה את המידה שנקראת 'רחמים' וטבע אותה בלב בני האדם יצירי כפיו. כל הרחמים בעולם מגיעים ממנו יתברך, על כן לא ייתכן במציאות מישהו רחמן יותר ממנו יתברך. אחרי הכול, כיצד מסוגל בן-אדם לחוש רחמים על עצמו או על חברו, אם לא מן הקב"ה שהכניס רחמים בלבו? חתול כידוע אינו מרחם על חתול אחר שנפצע ומיילל על הכביש, אך אנו מתמלאים בלבנו רחמים על אלמנות ויתומים ומסכנים המשוועים לעזרה - זאת אך ורק מפני שהקב"ה נתן בלבנו מרחמיו האלוקיים!

התורה מגלה לנו כי ה' יתברך נתן בלב בני ישראל רחמים מרובים: "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים יג, יח). בזכות הרחמים שנתן בלבנו, עשה אותנו לעם של רחמנים בני רחמנים - הראויים למידת הרחמים; כל אלה הם מקראות מפורשים המעידים על אהבתו של הקב"ה, כיוון שבמהותה, 'מידת הרחמים' הנה מידה של נתינה גם כשהדבר לא מגיע מצד הדין: "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" (שמות לג, יט). זו אפוא מידה אלוקית שניתנה בלבנו מבעל הרחמים.

זו אגב, תשובה לכל המהרהרים בלבם בשאלה - האם הקב"ה מרחם עליי? התשובה טמונה אפוא בלבם, כי רחמיהם הם שמעידים על רחמנותו של אלוקים אשר טבע רחמים אלה בלבם. אלמלא הקב"ה רחמן, לא היו מסוגלים לרחם על עצמם או על אחרים. כך יתחזקו להאמין ולבטוח בו יתברך, שוודאי מרחם עליהם יותר מהם, אפילו בעת שמייסרם עבור תיקונם בדומה לרופא מנתח.

* * *

רק לאור העדויות החשובות הללו, נוכל להבין בצורה נכונה את מטרת התוכחות הקשות והקללות.

כאן אנו מגיעים ליסוד עמוק שנקרא מידת הדין - הצדק של המציאות, בה טמון הסבר למושג הקללה.

היהדות מלמדת אותנו כי ה' ברא חוקיות בעולם, שבה עבירה גוררת עבירה, ומצווה גוררת מצווה. העולם נוהג עם בריותיו כראי המשקף את מעשינו, הבריאה תלויה בנו כי עבורנו היא נבראה: "כה אמר ה', אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה).

חוקיות זו קיימת מראשית הבריאה ובטבעה. מצאנו כי דור המבול נאבד, וסדום ועמורה הוחרבה - עוד לפני מתן תורה, כיוון שנהגו ברשעות זה בזה. מטעם זה הכחיד ה' את עמי כנען ונתן לנו את ארצם: "כי ברשעת הגוים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך" (דברים ט, ה), אלמלא רשעתם לא היו נאבדים. כלומר: כל עם שלא חי לפי כללי הצדק והמוסר של הבריאה סופו להאבד מן העולם, וזאת מלבד הדין הפרטי לכל אדם בעולם הבא: "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיהו לב, יט).

נוכל להבחין בכך שחוקיות דומה קיימת בכללי הבריאות והכושר. ילד קטן עלול בטעות לחשוב שאביו מפחידו לחינם מפני חיידקים בלתי נראים, מזהירו מפני מחלות כמו טטנוס ומאלצו להתחסן מפניהם, דורש אותו לשטוף את ידיו בסבון שוב ושוב בכל יום וכדו', אך לנו כבוגרים ידוע ומובן שתוכחה כזו אינה אלא אהבה גמורה לילד כדי שיזכה לגדול בריא וחזק, ולא יאבד בדמי ימיו. האם היינו מעלים בדעתנו שאב 'מקלל' את בנו, כאשר הוא מזהירו מפני סכנות העישון ומספר לו על נזקים מפחידים? זו אינה קללה, אלא הצלה מן הקללה.

משל זה מלמד נמשל נוסף: שגודל ה'הפחדה' היא כגודל הסכנה והנזק. אמא שרואה חפץ מסוכן ביד ילדה הקטן, והלה מוליכו לפיו, לא תאמר לו בלשון רכה ועדינה להניח את החפץ החד במקומו, אלא תדרוש זאת בקול רם ובלשון תקיפה ומאיימת, על מנת להפחידו להניח לחפץ הזה תכף ומיד. אב שרואה את בנו נמשך לעיסוק בחומרים ממכרים ומחוזות רעים, טבעי שישתמש בלשון תקיפה כדי להזהירו מהנורא מכל - כי את חייו הוא מאבד.

נמצאת למד שהתקיפות שבתורה היא-היא שמוכיחה עד כמה בני ישראל חשובים לה', עד כמה אבינו שבשמים דואג לנו ולא רוצה שניפגע ונפסיד חלילה את העולם הזה והעולם הבא, סוד נצחיותנו. אם אדישות מורה על חוסר אכפתיות, אז גודלן של התוכחות הוא שמעיד על גודל החשיבות ש-ה' מחשיב אותנו ואוהב אותנו. שלמה המלך ע"ה סיכם זאת בכלל קצר המחזיק את המרובה: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג', יב).

אין ה' פועל עם בריותיו בצורה של נקמה ח"ו, אלא מתוך דאגה לשלומם. כל התוכחות והייסורים נועדו לכפר ולתקן, למחוק את טעויות העבר וליישר את דרכינו: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ה).

כמה ילדותי הוא הילד המורד, החושב כי במעשיו הוא מזיק להוריו, ולא מבין כי מזיק רק לעצמו: "האותי הם מכעיסים (?!), נאום ה', הלוא אותם למען בושת פניהם" (ירמיהו ז, יט).

מבאר המצודת דוד: "האותי - רוצה לומר וכי הכעס הוא בעבורי, כלומר, וכי מעשיהם מזיקים לי (?), הלא הכעס יזיק להם, כי יהיה להם לבושת ולכלימה".

הקב"ה קורא בלשון תמיהה, וכי חושבים בני האדם שהם מכעיסים את בורא עולם? הרי מובן מאליו שלא ניתן לפגוע בו ולא ב"רגשותיו". הם אינם מבינים שמעשיהם הרעים ומרידתם בה' תבייש ותפגע רק בהם, כאשר ה' אוהבם רצה להצילם מהנזק שיפגעו בעצמם.

נכון הדבר שבתורה נמצאים הרבה יותר פסוקי תוכחה, אך הסיבה לכך מובנת: העולם החומרי מלא בפיתויים ותאוות שמסיטים את לבנו מאת ה', והן מקור כל הרעות והצרות והייסורים. בגללם מפסידים יהודים רבים את תכלית חייהם בעולם הזה, ומגיעים לעולם הבא בידיים ריקות, וחמור מכך, עם עבירות חמורות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו.

על כן מזהיר ה' בתורה מפני הקללה - הסכנה שבעוונות:

"ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע, אשר אנוכי מצווך היום לאהבה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו, ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו... ובחרת בחיים, למען תחייה אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו - כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, טו).