לקבל את האחר, ולפני הכל - את עצמנו

השבוע קראתי את הכתבה בהידברות על הזוג הנפלא שאימצו ילד שהוריו לא רצו אותו, כי הוא נולד שונה, מוזר ואפילו מפחיד. ההחלטה הזו הייתה כרוכה בהרבה מאד לבטים ומחשבות: האם הילדים בבית יקבלו אותו? ואם כן, כיצד? האם אנחנו מסוגלים לאמץ ילד שבמילים עדינות, לא קל להתחבר אליו רגשית, כי לא רק שהוא לא שלך הוא גם לא נראה כמו ילד שקל להיקשר אליו? וכו'.

כשקראתי את הכתבה הזו חשבתי גם על העדה האתיופית ועל מה שהתקשורת וכל המדינה היו עסוקים בו בשבועיים האחרונים.

לקבל את השונה ואת האחר.

איך מקבלים ואיך מתייחסים למישהו שהוא לא כמוני? שהוא שונה או מוזר, או לא כמו כולם?

זה יכול להיות קשה מאד, וזה יכול להיות משהו שקל לעשות ולהקריב למען השני, עד כדי אמירה שהאבא המאמץ אמר: "לא הקרבנו, הרווחנו". אז במה זה תלוי?

אני זוכרת שבהיותי ילדה בת 10 בערך, הייתה עליה מאתיופיה הקרויה "מבצע שלמה", ותוך זמן קצר מאד החלו אתיופים - לכאורה אנשים שונים במראה מהאנשים ה"רגילים" שהכרתי, להסתובב ולהיראות בכל מיני מקומות.

אני זוכרת את עצמי, ילדה בת 10, רואה אתיופי ברחוב וממש מפחדת. הייתי חוצה את הכביש לצד השני. אם הייתי עם אחד ההורים - הייתי מציינת שאני מפחדת, והפחד הגדול ביותר היה כשיום אחד הגיע לביתנו אתיופי נחמד לנקות את הגינה. אני ממש לא רציתי לצאת מהבית, הצצתי מהחלון בפחד "מה יקרה"...

אבי, שיהיה בריא, ראה, הקשיב ושמע את כל מה שאני מרגישה וחושבת, ושאל אותי: "ממה את מפחדת, יוכי? בואי תראי איזה איש נחמד!", ואני נבהלתי וסירבתי לצאת. אני זוכרת ממש איך אבא הסביר לי ואמר שהאיש הזה הוא איש טוב ונחמד, כמו כל אחד, בסה"כ הצבע של העור שלו שונה ממה שאני מכירה, כך ד' ברא אותו. הוא הסביר לי עד שהאמנתי והסכמתי לצאת "ולבדוק" את זה מקרוב.

הצענו יחד לאיש הנחמד מים קרים לשתייה, הוא חייך והודה, ובאמת ראיתי איש רגיל ונחמד.

להסכים לקבל את השונה והאחר הוא עניין של  מודעות ובחירה.

כשיצאתי עם בתי הקטנה לגינה וראינו ילדה על כיסא גלגלים, קצת מעוותת ושונה, בתי נצמדה אלי, הסתכלה בחשש ורצתה לצאת מהגינה. "אמא, אני מפחדת ממנה...", אמרה, והצביעה לעבר הילדה.

ישבנו יחד מרחוק, שמעתי את מה שהיא אמרה, הזדהיתי עם מה שהיא מרגישה ושאלתי אותה, "מה את מפחדת שיקרה? תראי, היא לא עושה שום דבר". בתי ענתה לי "אני מפחדת שהיא תעשה לי משהו". הבנתי אותה והסכמתי איתה שבאמת הילדה הזו קצת שונה, אבל זה לא עושה אותה לילדה מפחידה או מזיקה. התקרבנו אט אט, וראינו ביחד ששום דבר לא נורא!

בתי התרגלה, והיום היא לא מפחדת מילדה קצת שונה.

בתפיסה של ילד, כשהוא רואה משהו לא מוכר ושונה - הוא מפחד, הוא נרתע. אך תפקידנו, ובידיים שלנו, ההורים, לעזור לו "לתפוס" את זה אחרת, וללמד אותו לקבל את האחר ואת השונה בצורה הנכונה.

איך נצליח לעשות את זה?

לפני הכל, העבודה היא מול עצמנו. איך אנחנו מקבלים את השני? לזהות מהי התפיסה שלי, ואז מגיעה הקבלה, וממילא אוכל לעזור לילד שלי לקבל את הדברים בצורה הנכונה והבריאה.

לקבל את האחר והשונה - לא חייב להיות דווקא אדם שונה במראה או בצבע עור וכדומה - לקבל את האחר הוא גם לקבל את האדם עם תכונות אופי שונות משלי, לקבל את הילד שלי כשהוא מתנהג באופן שלא מקובל עלי או אפילו מביך אותי ומבייש אותי, לקבל את בן/ בת הזוג שלי עם כל המגרעות והחסרונות שיש לו והכי חשוב - זה לקבל את עצמי, לקבל את הדברים הלא טובים שיש בי ושאני לא מרוצה מהם (זה לא סותר את הרצון לשינוי, אך חשובה בראש ובראשונה הקבלה).

בעצם, גם בדוגמא עם הזוג הנפלא שאימץ לחייו ילד שונה, קודם הם קיבלו אותו איך שהוא, עם כל מה שיש בו, ורק אח"כ הם יכלו לעזור לו, לדאוג לו, לפתח אותו ולעזור לו לגדול ולהגיע להיכן שהגיע היום.

יהי רצון שנזכה לקבל את עצמנו, את ילדינו וכל אדם כפי שהוא, ושיהיה שלום לכל אדם עם עצמו, וממילא - עם סביבתו.

בהצלחה רבה!

 יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ויועצת חינוכית מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il