המוכר הבחין במצוקת האיש ודרש סכום מופרז עבור המכנסיים. האם עליו להחזיר את הסכום?

מעשה בראובן שרץ ברחוב, ולפתע נתקל במוט חד ממתכת מפיגום של בניין, ומכנסיו נקרעו לכל רוחבם... הבושה היתה גדולה, וכעת רץ וחיפש אחר חנות הלבשה כדי לקנות מכנסיים חדשות. הבחין בחנות בגדים, נכנס וביקש לקנות מכנסיים.

המוכר הבחין במצוקת האיש ובסיבת קניית המכנסיים, ואמר לו: 'המחיר הוא - - - 400 שקלים'! בו בזמן שהמחיר האמיתי היה 100...

ראובן הבין היטב שהמוכר מנצל את מצבו הלא-נעים ודורש ממנו סכום גבוה פי כמה וכמה מהסכום הריאלי, וכשרק ניסה להתחיל להתמקח, הודיעו המוכר: 'איני מכריח אותך לקנות, תוכל לחפש לך מכנסיים במקום אחר'.

חנות אחרת לא נראתה באופק, ולכן בלית ברירה ראובן לא אמר דבר ושילם את מלוא הסכום שדרש המוכר.

חזר ראובן לביתו, והחליף מכנסיים, ועתה הוא חוזר אל המוכר ותובע לבטל את המקח, או לפחות לקבל בחזרה את ההפרש במחיר (300 ש"ח), "ניצלת בגסות את מצב 'כבוד הבריות' הנורא שלי, ומעולם לא התכוונתי לקנות את המכנסיים במחיר כל כך מופקע!"

המוכר טוען לעומתו: "את המכנסיים לא אקבל בחזרה, כי הן כבר משומשות, וגם את ההפרש לא אשיב לך, שכן הסכמת למחיר וקנית בדעה צלולה, ומשכך לא אשיב לך את כספך!"

עם מי הדין?

דין 'השטאה'

במסכת בבא קמא (קט"ז.) מסופר על אדם שברח מבית האסורים של נכרים, והיה צריך לעבור את הנהר. מחיר הנסיעה במעבורת הנהר הוא כמה פרוטות, אך ספן המעבורת הבחין במצוקת הבורח ודרש מחיר מפולפל עבור ההפלגה - דינר זהב (פי כמה מהמחיר הרגיל). בלית ברירה האסיר התחייב לשלם לו את הסכום. ואומרת הגמרא, שלאחר ההעברה בנהר, יכול האסיר לשלם לספן רק את שכרו הרגיל, ולא את הדינר שהבטיח, והטענה שבגללה אינו משלם נקראת 'מְשַטֶה אני בך'.

וכעין זאת מצינו במסכת יבמות (ק"ו.), שיבמה יכולה להערים על החולץ שתתן לו ממון רב עבור החליצה, ולאחר שיחלוץ תאמר לו 'משטה אני בך'. (דין זה נקרא על שם הטענה - דין 'השטאה').

אולם, ברשב"א (מובא בב"י חו"מ סו"ס רס"ד) מבואר, שאם כבר נתן הקונה את המעות למוכר - הוא אינו יכול לתובעם בחזרה, כיוון שאין טענת 'משטה' מועילה לאחר נתינת התשלום. וכדברי הרשב"א פסק השו"ע (שם ס"ח).

לאור הדברים, היה מקום לומר, שגם בשאלתנו, שכבר שילם הקונה על המכנסיים, הרי שהמקח חל, והמוכר יכול להישאר מוחזק בארבע מאות שקלים. (וע"ע בריטב"א בקידושין ח'.).

ברם, אמר מו"ר שליט"א, שיתכן שכל דברי הרשב"א לא נאמרו אלא באופן שהנתינה היתה 'לתומה' מתוך לחץ, ובזה אנו אומרים שהקונה 'סבר וקיבל', ומעתה אינו יכול לטעון 'משטה', היות ובאמת החליט לשלם. אבל באופן הדומה למקרה דנן, בו המוכר ניצל את האונס הגלוי בו היה נתון הקונה, ואילץ אותו ב'כפייה' לשלם מחיר מופקע, וככל הנראה הקונה לא חשב לקנות באמת, אלא רק לשטות במוכר ה'סחטן', ושילם רק ל'מראית עין', תוך כדי שהתכוין אחר כך לחזור לגבות ממנו את הכסף בדין - באופן זה יתכן ויוכל להוציא את כספו, כי מראש לא נתן לו כלום ושיטה בו, רק שהמוכר חשב שהתכוון לתת לו.

דין 'אונאה'

והנה, גם אם נאמר שהקונה לא יוכל לקבל את כספו בחזרה מחמת טענת 'משטה', עדיין יתכן שיוכל לקבל את ההפרש מחמת דין 'אונאה'[1], וכדלהלן:

מסופר במסכת בבא מציעא (נ"א.), אודות אחד שרצה לקנות נזמים ששוויים היה 50, והמוכר דרש עבורן 60, וכדי לשכנע את הלקוח לקנות אמר כי מוכן להוריד במחיר וליתנם לו ב-55. להפתעתו אמר הקונה: 'אתן לך עבור הנזמים 60'! הסוד התגלה לאחר הקנייה - הקונה התחכם ועשה זאת מכיון שאם היה משלם רק 55, הרי שלא יוכל לתבוע את ההפרש, כי זו אונאה בפחות משתות (-שישית) שנחשבת כמחילה, אך כשישלם 60, הרי שיש כאן אונאה בשתות, ולאחר הקנייה יהא רשאי לתבוע 10 בחזרה.

וכך אכן עשה הקונה, שילם 60, ולאחר מכן תבע את ההפרש וזכה בו. וכך פסק הרמ"א (חו"מ סי' רכ"ז ס"ז): "היה יודע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה, ושתק, ומיד אחר הלקיחה, תובע אונאתו - לא אמרינן דמחל, הואיל וידע".

ולכאורה גם בענייננו הקונה ידע שנתאנה במקח (בשיעור שהוא בודאי אונאה), ומחמת האונס הגלוי לכל, נאלץ לשתוק ולקנות, אך הוא לא סבר וקיבל, אלא מלכתחילה נתכוין לחזור בהקדם האפשרי ולקבל בחזרה את ההפרש, ולכן נראה שהדין עמו[2].

לסיכום: נראה שהמוכר צריך להשיב לקונה 300 שקלים. וצריך עיון.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.