במחשבה תחילה לפרשת פנחס: סוד המוניטין הטובים של המשפט המפורסם בעולם

"זה תוכי מיוחד", המליץ המוכר ללקוחה, "הוא דובר שתי שפות".

אחרי יומיים חוזרת הלקוחה נזעמת ומבקשת את כספה חזרה. "אפילו שפה אחת הוא לא מבין. לא מוציא מילה מהפה".

המוכר לא מתווכח. לוקח את התוכי ומושיט את הסכום בחזרה.

אחרי שהלקוחה יצאה, שואל המוכר את התוכי מה הסיפור.

"ברוך השם שהחזירה אותי", מנגב התוכי זיעה מהמצח, "לא הפסיקה לדבר. לא יכולתי להשחיל אף מילה"...

* * *

"תנה לנו אחוזה", מבקשות בנות צלפחד ממשה רבנו.

משה מקריב את משפטן לפני ה' ונענה בתשובה בהירה: "כן בנות צלפחד דוברות. נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם".

ויש להבין מדוע הוסיפה התורה ארבע מילים "כן בנות צלפחד דוברות". לכאורה היה די בהוראה "נתון תתן להם אחוזת נחלה" בלבד.

"בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה", מספר הנביא במלכים על החלום הנבואי שבשלו זכה שלמה לחכמתו הגדולה. הקב"ה מציע לשלמה לבקש ממנו כל מה שירצה.

שלמה המלך משיב שהוא נער קטן שאינו יודע כיצד מנהלים מלוכה, הוא מודע לאחריות הכבדה של הנהגת עם ישראל - העם הנבחר. הוא מבקש "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך. להבין בין טוב לרע".

"יען אשר שאלת את הדבר הזה" - משיב ה' לשלמה, ולא ביקשת אריכות ימים, עושר או לנצח את אויביך - "הנה נתתי לך לב נבון וחכם, אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך". וגם מה שלא ביקשת תקבל: עושר וכבוד בצורה שלא יהיה שום מלך שישווה לך בכבודו ובעושרו.

מיד לאחר תיאור החלום הנבואי, מתרחש משפט שלמה המפורסם: שתי נשים באות אל המלך ומבקשות את הכרעתו. בלילה מת אחד הילדים, רחמנא ליצלן, ואמו השכיבה אותו אצל האישה השנייה ולקחה את התינוק החי - בנה של חברתה - ושמה אותו אצלה.

בבוקר - טוענת התובעת - ראיתי שהילד המת נמצא אצלי, אבל זיהיתי שזה לא בני. וכעת הנתבעת לא רוצה להשיב לי את בני וטוענת שהילד המת הוא בני.  

הנתבעת טוענת "לא, כי בני החי ובנך המת". והתובעת טוענת "לא, כי בנך המת ובני החי". ושתיהן מתווכחות בקולי קולות לפני המלך.

שלמה המלך - בסך הכל בן שתים עשרה שנה - נדרש להכריע בדבר שקשה עד מאוד לרדת לחקר האמת שבו, אך לפני הכרעת הדין הוא אומר משפט שלם שנראה מיותר לחלוטין: "ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת, וזאת אומרת לא כי, בנך המת ובני החי".

לאחר מכן הוא מציע לחתוך את הילד החי לשניים, וכל אחת תקבל חצי. אמו של הילד נזעקת ומסכימה להותיר את הילד ברשות חברתה, והעיקר שיחיה. שלמה המלך פוסק שהיא האם האמיתית ובכך מוציא את הצדק לאור.

מדוע חזר שלמה המלך על טענות הנשים, לאחר שבפסוק הקודם הטענות נכתבו בצורה המפורשת ביותר?

למדו מכך חז"ל (ירושלמי סנהדרין י"ז), שהדיין צריך לחזור על טענות בעלי הדין לפני שהוא פוסק את הדין. וכך פסק הרמב"ם להלכה.

שמעתי ביאור נפלא ב"חכמת שלמה" שהתגלתה במשפט זה: כאשר חוזר הדיין על הטענות שהושמעו בפניו ובעלי הדין מאשרים אותן, הוא מרוויח פעמיים. ראשית, רואים בעלי הדין שהדיין שמע אותם בקשב רב ורק אחרי זה פסק. שנית, בעלי הדין לא יוכלו לטעון אחר כך שהוא לא הבין אותם כיאות.

מבאר הגאון רבי חיים מוואלוז'ין את דברי הפסוק בפרשתנו, על פי ההלכה שנלמדה מהפסק של שלמה המלך: הקב"ה אומר למשה "כן בנות צלפחד דוברות", דהיינו שהקדוש ברוך הוא חזר בעצמו על הטענות שלהן כפי שנמסרו למשה, ורק אז פסק "נתון תתן להם אחוזת נחלה".  

* * *

הכבוד המינימלי שמגיע לאדם שמדבר איתנו, הוא שנשמע אותו עד הסוף. "לשמוע" פירושו להקשיב באמת, לא לחכות להפוגה כדי "להשחיל מילה".

אם אנחנו רוצים להיות בטוחים שהבנו אותו ושבן שיחנו יהיה בטוח שהקשבנו - מומלץ לחזור אחרי דבריו בקצרה ולסכם אותם.

אם יהיו אי דיוקים או חוסר הבנה, הוא יעמיד אותנו על הדיוק כבר בשלב הזה ונחסוך מעצמנו טעויות רבות ולא נצטרך "להחזיר את הכסף".