"איך לא ידעתי", פרק י"ב - בחור ישיבה מלובלין

הגענו.

הצעירות מסתובבות ברחבה המרוצפת. עולות במדרגות הבניין הנאה ושום דבר מהמרפסת העגולה, היכן שעמד מהר"ם שפירא, לא אומר להם כלום. 'ישיבת חכמי לובלין'. כן, הן מבינות שהייתה זו ישיבה גדולה, ישיבת הדגל של החסידות בפולין. הן שמעו על גאולת הבנין והבינו שהן נוגעות בפיסת היסטוריה. אבל הן לא מכירות את הבד ממנו גזורה הפיסה הזאת, אין אפילו התנגדות או רתיעה. שאלות לא פתורות או רגעים של אי הבנה, אין כלום.

שום דבר לא מצית אותן, אפילו - גמרא, תורה, בחורי ישיבה. המילים חולפות לידן כאילו היו עלי שלכת בסתיו, ולמרות שכל המעילים נרכסים עד אחרון הכפתורים, ויש תחושה של סבלנות מכבדת בחצי הגורן שמתאסף בכניסה. עדיין בזוק על הכל חוסר ידע מכאיב.

ברקע משמיעים את השיר "תגיד לי, מה יותר מתוק מדף גמרא?" וצליליו מתקשים לגעת. זרים, לא מוכרים. הן בהחלט מקשיבות ומביטות בטקסט המודפס בעניין, אין להן שום מושג מה יכול להיות יותר מתוק מדף גמרא, מהו דף גמרא באמת?

תורה זה תנ"ך. איכשהו הן מערבבות בין מבחן הבגרות בתיכון לבין המילה הגדולה הזאת. תנ"ך זה אברהם ושרה, הגר וישמעאל. אבל מהי גמרא - תלמוד? תושב"ע?

לפעמים אתה רוצה להתווכח עם מישהו כדי להסביר, להבהיר, לומר לו למה הוא טועה ומה נכון בעיניך. אבל כשאתה אפילו לא יכול להתווכח, אתה מבין כמה מי שמולך לא יודע, פשוט לא יודע.

אחר כך ממלאים את הרקע דיבורים והסברים, מנסים למלא את החור הגדול של הידע. כולם מנסים לדבר וכולן מנסות לשאול. 'לפעמים דווקא טוב שלא יודעים', עולה בי מחשבה ומהפכת את הערמה שסידרתי קודם, 'אולי טוב יותר לא לדעת כלום ואז לבוא ולספר, ממקום חדש ובלתי מתנגד. אולי...'

וכשכל זה מסתיים, מגיע הזמן של הסיפור שלי. אני נשענת על העמוד הלבן בכניסה, מביטה על הגינה הפורחת מסביב ואומרת בשקט. "אני הכרתי את הנער שהיה אמור לבוא לכאן ולא הספיק...

לכל הילדים היהודיים שבפולין, היה חלום שהלך איתם, התלווה למשחקים בהפסקות וצבע את האופק כשחלמו בשיעורים. החלום היה קם איתם בבוקר והולך ומתגנב מתחת לכרית הנוצות בלילה וכל הילדים חלמו את אותו החלום, לזכות להיות תלמיד בישיבה הזאת.

וגם הנער הזה חלם את החלום הזה.

אני מנסה לתאר אותו. נער בן חמש עשרה שלומד בישיבה הקטנה של 'כתר תורה' בקרקוב, יש לו פאות-לחיים וקסקט בד פולני, יש לו מבט עז בעיניים ורצון אדיר, שאיפת חיים ממש - הוא רוצה ללמוד בישיבה בלובלין, בישיבה הזאת!" אני דוממת לרגע, מניחה את כל כף ידי, על העמוד.

"הוא ידע שרק חמישה עשר בחורים יכולים להתקבל מאזור קרקוב והגלילות. אבל שום דבר לא יכול היה לעצור בעד רצון הפלדה שלו.

הנער ישב והגה בתלמודו, שפתיו דולקות וליבו בוער.

המבחן התקיים בסוף השנה והיה כמעט בלתי אפשרי. היו צריכים לדעת בעבורו מאה ועשרים דפי גמרא ותוספות! כמות חומר עצומה! אבל לא בשביל הנער הצעיר הזה, הוא יעמוד גם בבחינה הזאת. חודשים רצופים של למידה בלתי פוסקת באו לקיצם יום אחד, מול שלושה ראשי ישיבות נשואי פנים, שבחנו אותו בעל פה במשך שעה ורבע.

אחד הרבנים בחן אותו ב'עיון'[1], הרב השני בחן ב'בקיאות'[2] והשלישי שתק, עוקב בענין אחר הבעות פניו של הנער, בוחן את אישיותו, האמנם מתאים הוא?

המבחן האדיר הסתיים והתשובה החיובית שהתקבלה גרמה לשמחה היסטרית בבית בקרקוב - שוּלֶם דוּוִיד התקבל, שוּלֶם דוּוִיד יזכה ללמוד כאן בישיבת חכמי לובלין!!!

הנער התקבל. שבעים בחורים בלבד התקבלו מכל רחבי פולין. והוא היה לאחד מהם. האדמה עצמה רקדה איתו.

בעוד חודש יתחיל ה'זמן'[3], הוא ידע, ואז יוכל להיכנס בשער הזה".

עצרתי רגע. מצביעה על השער הגדול והיפה.

"מכאן הוא יהיה שייך לספינת הדגל של התורה. בחור בישיבת חכמי לובלין!

הוא ספר ממש את הימים והם חלפו לאט, בדיוק כמו שחולפים ימים באהבה. עוד שבוע ועוד אחד. הנער הופך את הדפים בלוח וממתין לסיומו של הקיץ. אבל כשמגיע הרגע היקר והנכסף, אף אחד לא אורז לו מזוודה, ואיש לא מלווה אותו לתחנת הרכבת. החלום הגדול נגנז ואיננו. לעולם הוא לא יהיה תלמיד ב'ישיבת חכמי לובלין'. כי בדיוק כשמגיע הזמן להתארגן, פולשים הנאצים לפולין והמלחמה מתחילה.

הנער הזה, עמד כבר בשער, אבל לא זכה להיכנס. הוא התקבל, אבל לא יכול היה ללכת. הוא היה תלמיד 'ישיבת חכמי לובלין', ואף פעם לא זכה ללמוד בה.

הוא היה אבא שלי.

אני חושבת על השנים שהוא עבר במחנות המוות ועל הדרגשים האיומים שהוא ישן בהם, על קרונות הרכבת הדחוסים ועל העבודות הבלתי אנושיות. כל אלו היו בשנים בהם היה אמור להיות כאן, לומד תורה עם כל הלהט והאהבה, ישן באחד החדרים המוארים, ואוכל מתוך צלחת זכוכית יפה, ארוחת בוקר טעימה, על מפת בד ארוכה.

אחר כך, כשהסתיימה המלחמה, לא הייתה כבר ישיבה ולא היו בחורים, כולם עלו בעשן השמיימה והבניין הזה הפך להיות פקולטה פולנית לרפואה".

אני מנמיכה את קולי בסוף, לוגמת קצת אוויר קר להרגעה. הבנות עומדות סביבי, רואות פתאום את הבניין הגדול מלא בחורים צעירים, את הרב מאיר שפירא ראש הישיבה הנערץ. כאילו מישהו הקפיא את התמונה והם בתוכה ממש[4]. לפני כמה שנים חזר לכאן אבא עם קבוצת אברכים לומדי תורה. הם סיימו מסכת עוד בארץ ובאו לכאן כדי לחגוג באולם הישיבה את הסיום. כשאבא שלי כובד לשאת את ההדרן, לא נותרה עין אחת יבשה. בגרון חנוק הוא נעמד, וקרא באהבה את מילותיה של הגמרא, המדברות על היהודי שלא עוזב אותה והיא לא עוזבת אותו.

'היום הזה', הוא אמר לבסוף, והביט באהבה על הגמרא כשדמעות עולות בעיניו. 'היום הזה זכיתי סוף סוף ללמוד תורה בישיבת חכמי לובלין! היום הפכתי, לאחר כמעט שבעים שנה, לתלמיד הישיבה הזאת!!!'"