אבא, אולי יש לך דמעה בשבילי?

גלות. אנחנו בתוכה והיא בתוכנו.

ואם רגע אנחנו שוכחות, מיד נשלחות גרורותיה ותוקפות במלוא עצמה: כאב מפה, כאב משם. עוד בום עמוק בתוך הלב, כאן אירוע מזעזע, ושם צרה שהתרגשה. גם מי שלא שומעת חדשות, החדשות מתחדשות עד אליה ומצלצלות לה באלפי צלצולים - גלות! איי... אי אפשר לשכוח ממך, גלות. וזו לא מחמאה בשבילך. זו פשוט - גלות.

עכשיו, כשי"ז בתמוז בפתח, ואנחנו מנסות להיזכר כמו בכל שנה אחרת, על מה בעצם הצום? תמונה של ילדת קייטנה עם החומות וחור שחור פעור, פוערת בנו את החור הזה שוב, את הזיכרון הכואב: הייתה חומה, היא נפרצה. אחר כך האויב נכנס והחריב את בית המקדש. ואיכשהו, זה קשור גם אלי.

כי פעם-פעם במקום שלא הייתי בו מעולם, ואני אפילו לא יודעת להתגעגע אליו, הייתה שלמות ענוגה של קרבת אלוקים. השלמות הזו הייתה עוטפת, מחבקת ומלאת הגנה. הייתי מאושרת, הייתי מלאה, לא חסר לי דבר. ולתוך כל התמונה היפה הזו הגיע אויב, פרץ פרצות חילל וקלקל את הכל. נותרתי מושפלת ומובסת, בודדה וגלמודה, עיני כלות ואין בידי להושיע. וזה לא רק אני, זה כל העם הזה. וזה לא רק עכשיו, זה כבר 2000 שנה...

אנחנו קטנות מדי כדי להרגיש את גודל השבר של עם שלם, אבל את עצמנו, אנחנו מרגישות היטב. ומשם אפשר להתחבר. להתחבר ולקחת כוח להמשיך להיאבק בחשכת הגלות שמנסה לנסר בנו חללים-חללים של פרצות נוראות. לנסות לסתום עוד פרצה ועוד פרצה, מאלו שפרץ האויב.

הפרצות שנפרצו, האויב שגבר, כל אלו נמצאים גם בפנים.

אולי את זוכרת את היום הזה, או את הרגע בו הוא הגיע, ולקח לך את הרצון להילחם? הרגע בו הוא הרדים בך את התקווה ועוד רגע בו הוא הכניס בך אמונה כוזבת של הבל? עוד מקום שוויתרת בו על עצמך, על החלק הרוצה והאמיתי שלך, או מקום בו החלטת ש"מה זה משנה, ממלא הכל אבוד עם החיים / הבעל / הילד / העבודה הזו"? אולי את זוכרת? זה בדיוק זה. אלו הן הפרצות.

את וודאי לא זוכרת. כי הגלות, ברוב רשעות, מחליקה לנו את החיים בלי שנרגיש, מטשטשת את הכל, מרפדת את הכאבים בים של התמכרויות שמטרתן אחת: לקחת לנו את הזמן הפנימי, את יישוב הדעת האמתי, בשביל לוודא שלא נצעק את החסר, שלא נבקש את הפתרון השורשי והעמוק, שלא נשיר את שיר השם לעולם ושנשאר באדמת ניכר. חלילה וחס!

יום י"ז בתמוז הוא היום בו אפשר לבכות ולצעוק על כל הפרצות האלו, שאני לא יודעת איך הן התחוללו בי, אבל הן כאן. וזאת עובדה.

הפרצות האלו כואבות ומדממות, מחכות בדומיה רק לי. שאבוא ואסתכל להן בעיניים, ואצעק בקול גדול- לא! אני לא מסכימה לזה!!! זה לא צריך להיות ככה! לא! לא! לא!

איך זה יכול להיות שוויתרתי על עצמי כל כך הרבה זמן? איך זה יכול להיות ששכחתי את המעלה שלי? לאן הגעתי ולאן אני הולכת? איפה האני האמיתי שלי? איי! לאן התגלגלתי, ריבונו של עולם! ואיך זה קרה לי בלי שהרגשתי, נאכלתי ונגמרתי. כמעט לא נותר ממני דבר.

אל תזלזלי בצעקה שלך. עצם הצעקה - חשובה כל כך! עצם הצעקה - היא המהות הפנימית שמתגלה ואומרת: אני לא שייכת לקלקול הזה! זה לא שלי! אולי אני שקועה שם כבר שנים, אולי אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, אולי זה נראה באמת רע מאוד, אבל בעומק - זה לא שלי! זו רק הגלות...

אז אבא, אולי יש לך דמעה בשבילי? וצעקה גדולה וענקית שתספיק לכל הפרצות שמחכות שאסתכל עליהן? תעזור לי לצעוק את הכאב, ולא לברוח. ותזריח בי ובכל העם הזה, את אור הגאולה במהרה במהרה. הלוואי ועכשיו... אמן.