"אין מקום לשתיים", פרק י"ד: אין מקום לשתיים

"את חייבת להיות חזקה". אמרה לה הרופאה חרש.

אבל אינני, חשבה גיטי לעצמה, אינני. אני כל כך לא חזקה. אני חלשה. אני חלשה מאוד. אין לי כוח. הצילו. אין לי כוח. אני ילדה חלשה מאוד. בכלל, אני ילדה קטנה. ילדה קטנה מאוד. ילדה קטנה כל כך. מי שמע שלילדה קטנה יש כוח?

"גיטי!" קול אמה, "את שומעת?"

לא. אינני שומעת. אינני רואה. אולי גם לי קרה משהו? אמה חסרת אונים. לא פעם היא רואה אותה חסרת אונים. גיטי מרחמת על אמה, אבל בניגוד לכל הפעמים בהם נאבקה על מנת לסייע, אין לה כוח כעת. אמא מתקרבת ומתרחקת. יכול להיות שהיא חוששת. לא ברור ממה.

"את צריכה להבין". אמרה העובדת הסוציאלית והשתתקה.

שוב נשימה עמוקה. שוב השתררה שתיקה. הן ראו שהיא אינה יכולה לשמוע עדיין, אינה יכולה להבין ואינה יכולה לעכל. ילדונת בת כמעט שבע עשרה, שנזרקה אל עומקה של טרגדיה.

המחשבות במוחה של גיטי השתוללו. לא. היא לא צריכה להבין. היא לא מבינה. היא לא צריכה שום דבר. היא צריכה להיות – הן צריכות להיות – בביתה של דבורי, בקיטון הקטן אותו סגרו בני משפחתה בשבילה, שומעות מוזיקה וטועמות עוגיות. אולי מדברות. הן בוחנות את הספר החדש שיצא לאור לפני שלושה ימים. הן לומדות למבחן שייערך מחר. הן מכינות תכנית לכנס ראש חודש. שם היא צריכה להיות. זה המקום הטבעי שלה, של שתיהן. אין לה כל הבנה אחרת, זולת קסם ידידותן. המקום שבו היא נמצאת רחוק מלהחכים אותה. אין לו במה להחכים אותה.

אבל מולה ישבו אנשים שציפו להבנתה. נכון יותר נשים. שלוש נשים. מולה רופאה נעימת סבר ששפתיה מכווצות ועיניה מבקשות, צליל קולה נעים אבל שזורה בו תקיפות וגוון של אותם אנשים הסבורים שהם נמצאים בחלקה העליון ביותר של הפירמידה האנושית. לידה ישבה אמה, ועל הקיר, בסמיכות אליה אבל במרחק קטן, נשענה עובדת סוציאלית. עיניה אמורות היו לשדר הבנה ותמיכה, אבל הייתה בהן מדיי הרבה תקווה. כאילו ציפו שהיא, גיטי, תשמע, תבין, תפנים ו... תעזור. ברור לכולן שהיא כאן לא כדי לרכך לה את המהלומה, כי אם לבקש ממנה לעזור לדבורי. הן ידעו, מן הסתם, על עוצמת הקשר שלה עם דבורי ועל חוזקו. הוריה של דבורי ביקשו שתבוא, זאת ידעה, אבל עם כל האהבה והקשר, העמיק הפחד בלבה. היא לא יכולה לדבר כעת עם דבורי. לא, זה לא התפקיד שלה. היא ילדה קטנה. חברה של דבורי, אוהבת, בוכה ללא הרף מאז האסון, אבל ילדה קטנה. ועכשיו עומדת מולה חומה בצורה של אנשים המבקשים שתהיה חזקה. שתבין. וגם שתעזור לדבורי לעבד את המידע הנורא.

גיטי בלעה את רוקה. כאב דמעותיה נבלע גם הוא, והיא נשאה את הירוק בעיניה אל הרופאה שהמתינה עד כה בסבלנות, תוהה, אולי, למידת אורך שתיקתה.

"מה שלומה?" קולה יציב משהתכוונה.

"היא יצאה מכלל סכנה", אמרה הרופאה חרש, עיניה מתמקדות בפני הנערה החיוורת שמולה, והיא מעבירה אותן ממנה אל אמה, "אבל..."

"אבל מה?" גיטי רעדה בכל גופה. לחיצת ידה של אמה התהדקה יותר ויותר, משתקת את התחושה באצבעותיה. עיניה של העובדת הסוציאלית נעשו מקוות יותר ויותר. ומבטה של הרופאה נהיה מסביר יותר ויותר.

"אני מצטערת, גיטי, אבל... דבורי איבדה את רגל ימין. מהברך ועד לאצבעות".

המחשבה הראשונה, טיפשית ואווילית שעלתה בדעתה של גיטי הייתה: 'אם הברך נקטעה, ברור שהאצבעות אינן. אי אפשר שהברך תיקטע והאצבעות תישארנה שלמות'. היא לא האמינה שזה מה שהיא חושבת באותם רגעים. איננו שולטים על המחשבות המקפצות ברגע לראשינו, מתפקידנו למחות אותן, לשלוט בהן ואולי לנווט אותן. אבל הרגע ראשוני של הבלחת המחשבה, מעטים האנשים היכולים לו. גיטי לא ידעה, אבל מחשבתה טבעית הייתה. אדם מבקש להיאחז במשהו ברור.

אחר כך הביטה ברופאה, התיקה מבטה אל אמה, וברחה מן החדר בריצה. הן מצאו אותה אחרי עשר דקות של חיפושים, בתחנת האוטובוס, משתנקת בבכי סוער. אמה התקרבה אל התחנה, מתיישבת לידה על הספסל. העובדת הסוציאלית שמרה על מרחק מה, והרופאה לא השתתפה בחיפושים. היו לה עניינים רבים מדיי לטפל בהם, היא העבירה את המידע והמשיכה הלאה. לא שהיא לא תתמוך, חלילה, ותעזור, ותשקם ותסייע, אבל לא כעת. לא עתה. לרגעים אלו תם תפקידה.

אמה התיישבה לידה, מקיפה בזרועה את כתפיה, ומניחה לה לבכות. מבעד לסבך הדמעות הרהרה גיטי עד כמה מוזר הדבר. אמא אף פעם לא אהבה שהיא מאריכה בבכי, מכל סיבה שלא תהיה.

ועתה אינה אומרת דבר.

אולם בניגוד לגיטי, דבורי לא ברחה. לא מסוגלת הייתה, ולא רק בשל נכותה הפיזית. מטושטשת ותחת השפעתם של משככי כאבים, לא יכולה הייתה לתפוס את הדבר. רק כעבור ימים תדע, והתמודדותה, ידעה גיטי בצער נורא, תימשך לעולם.

גדול יהיה כאבה של גיטי ככל שיהיה, אינו דומה הוא לזה של דבורי. נוקבים ייסוריהם של הוריה של דבורי ככל שיהיו, אינם דומים לאלו של בתם. כן, הורים מבקשים לקחת מעל ילדיהם עול של צער, ייסורים וכאב ויישאו אותו בשמחה על עצמם, אבל ההתמודדות, ההבנה, החיים החדשים של מכאן ועכשיו – שייכים לדבורי, ולה בלבד. יכול אדם ללוותך אל פתח מערת הכאב. הוא יעניק לך תרמיל מלא בהשתתפות, בקבוק מלא באהבה, ציוד שכולו הזדהות, אבל לא יוכל להיכנס עמך. יש מקומות בהם את נמצאת לבד. אוהבים אותך, מזדהים עמך, תומכים בך – אבל במערת הכאב את לבדך. בעומק רגשותיך אין איש, בסער הכאב את לבד. העולם כולו, על הבנתו ואהבתו מנגד אחד, ואת מן העבר השני. קרוב יהיה אלייך אדם ככל שיהיה – לא ניתנה לו הרשות להיכנס עמך למערת הכאב.

שם את, לבדך, פוגשת את עצמך. ואת הקדוש ברוך הוא. לבדך אינך, אולם מחברתם של בני האדם נותקת. אם תשכילי, תבני לאט, בעדינות ובתבונה, את השביל המוביל אותך חזרה לעולם שהכרת. אם לא, תתבצרי במערת הכאב, ולא תצאי ממנה לעולם, כיוון שתחששי שאיש לא יבין אותך לעומק רגשותייך. תנסי לחפש, נואשת, אחר אנשים שעברו מצבים הדומים לשלך, ולא תביני שלעולם לא תמצאי אדם שעבר ניסיון זהה. כל אחד מקבל את הניסיונות שלו בצורה אחרת, בהתאם למבנה הנפש שלו, לאישיותו, לעברו ולמי שהוא. לא תמצאי אדם שיבין אותך לעומק, ועל כן תעדיפי להתחפר במעמקי הבדידות.

כואב, קשה, אבל הכרחי לסלול את השביל ההוא, אל מחוץ למערה. מחכים לך שם אנשים שאוהבים אותך, גם אם אינם מבינים אותך לגמרי. אם תתגברי על חוסר ההבנה הזה, תזכי באהבתם. אם לאו, הם יתקשו להעניקה.

כך או כך, כך או כך, את לבדך.

במערת הכאב אין מקום לשתיים.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.