הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ה': הטיול הארוך ביותר בעולם

בתוך שלל ארגוני החסד הנפלאים והברוכים, שטובת הילד וחיוכו ניצבים תמיד למול עיניהם, ישנו גם ארגון חסד בינלאומי, הנקרא בעברית "משאלת לב" ((make a wish. כפי שהוא נקרא, כך גם כן פועלו: "להגשים לילד החולה משאלה". הלכה למעשה זה אומר, שילד המתמודד עם מחלת הסרטן יכול לבקש משאלה אחת, ככל העולה על רוחו, בכל כיוון שרוח הדמיון מובילה אותו, ובארגון "משאלת לב" מבטיחים להגשים את משאלת לבו. מבטיחים ומקיימים.

נשמע בדיוני למדי. נכון?

אבל גם ילדה קטנה החולה בסרטן היא חלום בדיוני שאף אחד אינו רוצה לחלום ואינו מסוגל לדמיין. לצערנו, החלום התגשם והבדיון התממש לו בקרקע המציאות, עובדה מוגמרת וקיימת.

ומה הן משאלותיה של ילדה קטנה בת ארבע?

מה כבר היא יכולה לבקש ולהגשים?

ועל מה היא חולמת?

את כל הבובות שבעולם, על שלל גודלן, צבען, סגנונן ומותגן – יש לה, כולל עגלה תואמת.

כל סוגי הצעצועים, המשחקים, השעשועים, היצירות, החומרים והמכונות – הכל נמצא, ובכמויות המספיקות עבורה ועבור כל יוצאי חלציה למאה השנים הקרובות. אז מה יכולה להיות משאלת לבה של ילדונת קטנה?

לשם כך יש הורים, שמסבירים לילדה כי ייתכן שחסר לה איזה טיול מלא באטרקציות בצפון הארץ לכמה ימים עם כל המשפחה – לשכוח, להתנתק, להמריא ולעוף אל איי השקט הנמצאים בכל מקום שלא קוראים לו "בית חולים שניידר".

ושבוּש, כמו שבוּש, אף פעם לא מאכזבת, מבינה ומבקשת את משאלתה: "טיול מהנה לכמה ימים בצפון הארץ עם כל המשפחה, וכמובן עם קוצ'קה" (קוצ'קה הוא ישראל מאיר - שרולצ'ה - קוצ'קה, אחיה התינוק הקטן של שבוּש. לפי התחזית היותר אופטימית של הרופאים, היא לא הייתה אמורה להכירו, אבל לבורא תכניות משלו, והוא "לא בדיוק" או נכון יותר "בדיוק לא" התחשב בדעתם, והיא אכן הכירה אותו לשמחתה ולשמחתנו). משאלת הלב של שבוּש התקבלה.

לשם הגשמת המשאלה, טרחו ועמלו נציגי הארגון ב"משאלת לב" על תכנון מדוקדק לפרטי פרטים, הכולל הזמנת מלון מכובד ומתאים לצרכינו, טיולים ואטרקציות. נופש "משאלתי" ולבבי בהחלט.

לאחר חיפוש יום מתאים ומתואם הדק היטב עם כל מערכת הטיפולים הצפויים ועם כל המערכת הרפואית, על שלל תחזיותיה ובדיקותיה, נקבע סוף־סוף יום שעל פניו נראה כמתאים למימוש המשאלה.

יום שני בבוקר היה המועד המתוכנן. ברוב התרגשות הוכנו המזוודות כמה ימים מראש ונארזו בקפידה מדוקדקת. התווסף לכך המשלוח שקיבלנו מ"משאלת לב", ובתוכו כל הציוד המשלים להנאתם המושלמת של הילדים: מתנפחים ורובי מים למיניהם ולגווניהם, כובעי שמש, צעצועים, חולצות וכל מיני פיצ'יפקס של ילדים.

המזוודות היו עמוסות ומלאות, וכשנגמר המקום במזוודה האחרונה, תרמו השכנים את חלקם. דבר לא נשכח ולא נחסך. והחשוב מכל שנארז במזוודות, היה מצב הרוח וההתרגשות של שבוּש, ולא רק שלה, גם של אחיה ואחיותיה, שציפו כל כך לשעה של קורת רוח חווייתית ומשפחתית, הילדים עם שני ההורים והאחות יחדיו; שילוב נדיר, בלתי מצוי עד לא קיים במהמורות התקופה.

ההכנות נמשכו עד מוצאי שבת. בשעה שמונה בערב, כשלושים ושש שעות טרם החל "טיול המשאלה" המתוכנן, רחשה שבוּש געגועים ל"שניידר", וחומה עלה. כזכור, מצב זה מחייב "לטוס" ללא שהות לבית החולים לטיפול אנטיביוטי, שיקדים את פני הרעה וייתן לה מכה אחת אפיים, טרם תקדימנו ותכנו מכת מחץ.

הטיול... מאן דכר שמיה, מי זוכר בכלל. מה שמעניין אותנו כרגע הוא רק הילדה; שייגמר החום ותישאר לנו ילדה. אין זה מובן מאליו, כל חום אצל חולים אונקולוגיים הוא סכנת חיים ממשית ומידית. כמה ילדים שסיכויי החלמתם לנצח את הסרטן היו גבוהים מאוד, עד כדי הערכה של תשעים ותשעה אחוזי ריפוי, הגיעו, לצערנו, לגמר, וסיימו את מרתון המרוץ בגלל חום שהתפשט בגופם ופגע בכל חלקה טובה. כי כאמור, מערכת החיסון של החולה האונקולוג אינה קיימת כלל, וחיידק הישר בעיניו יעשה.

אבל הילדים שבבית, מה מבינים הם בחיידקים ובחום? אותם מעניין מה שמעניין ילדים, ואכזבתם מה רבה הייתה, קשה לתאר. כבר כמה ימים הם גרו בתוך ענן דמיון מנופח בחוויות ובאטרקציות, וברגע אחד, הכל – כצל עובר, כציץ נובל – התפוצץ להם באחת בפניהם ומול פרצופם העגום.

וכשמדובר ברגשות הילדים, לא מרימים ידיים מהר כל כך. הסברנו לרופאים את עניין הטיול והמשאלה, והדברים נגעו ללבם מאוד. כמו בכל דבר רגיש, תמיד היו הרופאים שלנו בגישה אנושית, ואכן, לאחר עשרים וארבע שעות מתחילת החום, שתים עשרה שעות לפני הטיול, הודיעו לנו הרופאים שישנו סיכוי גבוה מאוד ששבוּש תשתחרר לטיול המיוחל.

שמחת הילדים הרקיעה שחקים. האדרנלין היה בשיאו: הטיול לא נקבר טרם זמנו! שוב נסגרו המזוודות, הפריטים שהוצאו שבו למקומם, והחלה ההמתנה מורטת העצבים לבוקר המחרת, לשעה תשע, עת יחליטו הרופאים על השחרור הסופי.

יום המחרת, השעה שמונה בבוקר הגיעה, ואתה טרטורי הטלפונים של כל הילדים, שרק בודקים האם ייתכן ששכחנו להזיז את מחוגי השעון שעה אחת קדימה, או האם ללא כוונה שבוּש השתחררה קודם השעה המתוכננת.

אבל "לא רופאים ולא יער".

ההמתנה מורטת את עצבי הילדים, ובמקביל את שלנו, ההורים, ועד שאנו מספיקים להרגיעם כבר עברה חלפה לה השעה. והנה השעה כבר תשע, השעה שכה ייחלנו לה. הרופאים הנחמדים לא אכזבו, והגיעו אלינו בחיוך עם הבשורה שהם הפכו את העולם בשביל שבוּש, "ואכן שבוּש משתחררת".

שמחת הילדים בבית הרקיעה שחקים, ושמחתה של שבוּש שחקה רקיעים. קפצנו במעלית שתיים־שתיים, טסנו לאוטו ועפנו לכיוון הבית, לתחילתו של המסע צפונה. הילדים בבית לא בזבזו זמן לריק והחלו במלאכת הורדת המזוודות. לשם שינוי, הציוד לא היה להם כבד, והם כבר המתינו למטה, לאבא ולשבוּש, בציפייה דרוכה ובציפורן כסוסה וקצוצה.

כבר ניצב אני בטור המכוניות העומדות ברמזור לכיוון שמאל ברחוב רבי עקיבא־הרב קוק. רואה אדום וממתין לירוק, אבל במקום זאת הגיע השחור. צליל מנגינת הטלפון מנדנד לי את נדנודו, ומרטיט בי רטט.

מביט אני במסך התצוגה. אוי, מי מופיע לי שם?

בית החולים "שניידר"!!!

שחור משחור מתמלאות עיני, מעי חמרמרו, נהפך לבי בקרבי. כבר איני סופר את הפעמים שהלב הזה התהפך, אין לי צד ולא הווה אמינא שהם מחייגים לאחל לנו "נסיעה טובה" או "טיול מהנה"... בראשי כבר מרצדות להן כמה אופציות, שגם הטובה מהן גרועה מאוד, אבל דבר אחד בטוח: אם לא אענה, לא אפתור את הבעיה. אני חייב לענות, כאן, מיד ועכשיו...

על הקו ד"ר עודד גלעד, רופא במחלקה של שבוּש: "שלום אבא של בת שבע, מדברים כאן מבית החולים 'שניידר'. רצינו להודיע לכם שברגעים אלו הגיעו תוצאות תרביות הדם של בת שבע, והן מספרות על חיידק אלים המקנן בגופה ותוקף במלוא המרץ. הנכם מוזמנים לחזור בדחיפות למחלקה, לאשפוז של לפחות שבועיים ימים".

המשאלה?

הטיול?

המשאלה והטיול הגדול יחכו, עוד קצת ואולי עוד הרבה, כי החיידק אינו מחכה.

דממה דקה שוררת בתוכי, וכולי סגרירי. ידי רוטטת והקול קבור. ברגעים אלו העדפתי לטפס על קיר של קרח, ולא לומר לילדי שטיולם נמוג כאבק הרים, רגע קטון טרם צאתו לאוויר העולם. המילים נעתקו מפי.

כמו גלגל החיים וקצת יותר מהר, התגלגל לו ההגה בסיבוב ובפרסוס הפרסה. המושכל הראשון, האינסטינקט הטבעי, דחף בי לכעוס ולמלא שקי טרוניה. אבל לאחר רגע של מחשבה, אני מבין שחוויה זו מתגמדת לעומת מה שהיה קורה, לו היינו נאלצים לגדוע את הנופש ולחזור מהצפון בעיצומה של משאלה, בגלל הודעה זו. נכון וטוב היה שלא יקרה, אבל משקרה, טוב שקרה כשאנו כאן ולא שם, כי אם עד עכשיו עברו הילדים סוג של טראומה, בשורה כזו כשאנו בצפון הייתה מסתיימת בקטסטרופה...

כתוסף לחבילת ההתמודדות הנוכחית, נאלצה אביטל להתמודד גם עם גזרת הבשורה לילדים הממתינים על צרורותיהם ומזוודותיהם לאביהם ולאחותם שכבר בדרך אליהם, ובעצם לא... היה עליה לנסות להסביר להם איך חלום היהלום – בפטיש נופץ. היה עליה להיות שותפה לצעדת הדרדקים ולהד פסיעותיהם ההמום, כשהם שבים לביתם בקומה שפופה, והם רק ילדים...

בת דודתם הוזעקה חיש מהר ממרחקים ל"טיפול כירורגי" מציל חיים. היא העמיסה את כולם על מונית לכיוון "גני יהושע", ולו רק בשביל להשכיח מעט את התסכול.

כרטיס אשראי בארנקה הכניסה, ואת דמיונם שוב הציתה...

כל מתקן שזז שם, הם קיפצו בו, ומה שלא זז –דאגו שיזוז. צללו שוב במערבולת של אקסטרים וחוויות להשכיח זיכרונות. הם התנתקו מהקרקע, על הכדור הפורח, שריחף לו מעל המציאות העגומה, קרקע ההווה.

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות, עד כמה רגשות של משפחה אחת, על שלל ילדיה, תלויות ועומדות מול ה"אין זמן", ה"אין תכנון" וה"אין" בכללותו.

"כחומר ביד היוצר..."

ברצותו מגבל, וברצותו מגבש.

ברצותו מטייל, וברצותו מהתל.

ברצותו משאלה מגשים, וברצותו מפריח דמיונות, מקרקע ומרקיע.

תמיד ידענו זאת, אבל עכשיו, ברגע של ניסיון גדול, שוב הרגשנו זאת. הרגשת אמת, שלא ניתן רק לעבור לידה אלא חייבים לסחוב אתה משהו, צידה לחיים - "ולא תהיה השמיעה גדולה מן ההרגשה".

ולאופטימי בינינו, החושב שכאן הסתיים לו סיפור "המשאלה והטיול של שבוּש", המלצתי היא שיפסיק לחשוב, כי עד עתה הסתיים לו רק פרק אחד קצר בסדרה ארוכה ומפרכת של פרקים וסדרות...

ובטח אתם שואלים מה קרה בסוף עם הטיול?

בפרק הבא...