פתח את הספר בלא שימת לב, ונדהם לרגל ’גילוי’ סיבת אי-ההצלחה במושב

אל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, פנה תלמיד חכם שעוסק בהרבצת תורה לנערי ישראל, וזוכה לקרב רבים לשמירת התורה, וסיפר, כי בס"ד הצליח להקים עולה של תשובה בהקמת מדרשיות במספר מושבים, ונערים רבים חובשים את ספסלי בית המדרש בכל מושב ושותים בצמא את דבריו.

והנה, לפני שנתיים החליט התלמיד חכם להפנות משאבים ומרץ אל מושב נוסף, ולהשתדל להפריח גם בו את השממה הרוחנית. אלא שבאותו מושב משום מה לא הצליח. כל הניסיונות שעשה, כל המאמצים שהשקיע, על מנת להוציא את אנשי הקהילה מקפאונם הרוחני, העלו חרס בידו, ולאחר פעילות של שנתיים, הגיעו להרצאה שהעביר שני משתתפים בלבד. הת"ח הרגיש שבמושב ההוא יש משהו ש'חוסם' אותו, ופנה להתייעץ עם מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א, כדת מה לעשות, והאם כדאי לעזוב את המקום ולהשקיע במקום אחר.

מרן שליט"א שמע את הדברים, ואמר: 'תתפלל'.

כאשר אדם גדול מוציא מפיו הוראה או הדרכה מסוימת, יש להתיחס אליה כאל הוראה שנמסרת משמיא, ואכן הת"ח קיבל על עצמו תענית, נסע לכותל המערבי, ובמשך שעות ארוכות עמד ואמר תהילים בבכייה, והתחנן לה' יתברך שיורהו מה לעשות כדי להטמיע את ערכי היהדות במושב.

בשעת לילה מאוחרת הגיע לביתו, ומוחו עדיין שקוע בהרהורים על סיבת הכישלון בהרבצת התורה באותו יישוב. והנה ללא שימת לב, הוא ניגש לארון הספרים, ושולף ספר מסויים, פותח אותו באופן אקראי, ומתחיל לקרוא דבר שזעזע את נימי נפשו:

משלוח מנות עם עכברים

בספר ההוא סופר אודות השאלה הבאה שהונחה על שולחנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: אברך ת"ח מישיבת לייקווד נשלח לכהן כרב בעיר פלונית, בה יש קהילה יהודית גדולה למדי. עוד בטרם יצא לדרכו, נודע לאברך שבמשך שנים מנסים ארגונים שונים להקים תלמוד תורה או ישיבה בעיר זו, ובשום אופן לא מצליחים.

הוא לא נבהל מהמידע הזה, וסבר לתומו שדוקא בשל כך כדאי מאוד שייקח על עצמו את כהונת הרב בעיר זו, וישקיע מאמצים כבירים על מנת להרבות שם באידישקייט ולהקים מוסדות תורה וישיבות.

האברך יצא לעיר ההיא, כשכולו שופע-מרץ וחיוניות, ובהחלטה שהוא מצידו מתכונן לפתח את העיר מבחינה רוחנית, ולהגביר בה חיילים לה' ולתורתו.

אבל, המציאות בשטח היתה שונה. עובר חודש, עוד חודש, שנה, ועוד שנה, והעניינים אינם מתחילים לזוז. את התלמוד-תורה שכל כך רצה לייסד, הוא אינו מצליח להקים; ישיבה - מאן דכר שמיה... וכן כל יתר מוסדות הקהילה שביקש להעמיד על מכונם, לא קמו.

בשלב מסויים הרגיש האברך שיש דברים בגו, ויש משהו העומד מאחרי אי-ההצלחה שלו להקים את המוסדות. 'אני הרי מתאמץ כל כך קשה, ואיך יתכן שלא הצלחתי להגשים ולוּ משימה אחת מכל אלו שהעמדתי למול עיניי'?! החליט אפוא לערוך תחקיר ממצה ומקיף אודות הקהילה, ומה שהתרחש בה בעבר. בצורה זו, חשב, אולי יעלה בידו לגלות דבר-מה שישפוך אור על המתרחש במקום.

ואכן, הוא לא הוצרך לתחקיר כה ממצה כדי להגיע למסקנה. הבירור הניב תוצאות מיידיות. התברר שלפני שנים רבות כיהן בקהילה זו רב חשוב, שעשה ופעל רבות למען בני המקום, אבל כמה חברים בקהילה שנאו את הרב, ופעלו נגדו בצורה חמורה.

כדי 'לשכנעו' לעזוב את המקום, עשו דבר שלא ייעשה. ביום הפורים הם שיגרו לביתו משלוח מנות, וכאשר אשתו קיבלה את החבילה, ופתחה אותה, קפצו מתוכה כמה עכברים שהוכנסו לחבילה בכוונה-תחילה. הרבנית נבהלה מאוד, והתמוטטה ארצה, והוצרכה לשהות מאז ועד סוף ימיה בבית חולים לחולי נפש. בשל המעשה החמור עזב הרב את המקום והקפיד מאוד על הקהילה.

מאז ועד היום, כל רב המגיע לקהילה שפגעה באותו רב, אינו מצליח להרים בה את קרן התורה והיהדות, ואחרי תקופה קצרה עוזב אותה בפחי נפש.

רוח סערה החלה לנשב

אך האברך שהגיע מלייקווד לא אמר נואש. הוא הציע שמניין אנשים מבני הקהילה יעלו על קבריהם של הרב והרבנית ויבקשו מהם מחילה. אולי על ידי כך נצליח לכפר על החטא הגדול שעשו כלפיהם, אמר.

הקהילה הסכימה להצעה, ובבוקרו של יום התכוננו מניין היהודים, והרב בראשם, לצאת לבית העלמין. אולם, ממש באותו רגע מתרחשת סופת שלגים בלתי צפויה, ומונעת מהם מלעזוב את העיר. הם ממתינים שעה שעתיים ושלוש, אבל הסופה אינה פוסקת. מניין האנשים דחה את העלייה לקבר לשבוע הבא, ליום שעל פי התחזית היה אמור להיות בו מזג אוויר נאה. ואכן, בבוקר זרחה השמש, אולם בדיוק בשעה שבה קבעו לצאת, החלה לנשב רוח סערה עזה במיוחד, שמנעה מהם, שוב, את היציאה.

הת"ח החליט לשגר שאלה אל מרן הגרי"ש אלישיב, כדת מה לעשות, האם להמשיך לנסות לגשת אל קברו של הרב; באיזו דרך יוכלו לכפר על החטא הנורא שנעשה נגד הרב?

מרן זצ"ל השיב, שאמנם האנשים שפגעו ברב כבר אינם בין החיים, והתושבים שחיים כיום בקהילה לא היו אלו שפגעו ברב, מכל מקום, כיון שיצא ביזיון נורא לתורה מהקהילה במקום, ודאי שראוי להשתדל לעלות ולבקש מחילה מהרב כדי להחזיר את כבוד התורה שבוזה, ויקבלו על עצמם לכבד מאוד תלמידי חכמים, והשי"ת יערה רוח טהרה ממרום להשיב לב טועים לאביהם שבשמים, והתורה הקדושה תשוב ותפרח במקום.

השינוי היה בבחינת נס גלוי

ואכן, לאחר שהתקבלה תשובת מרן הרב אלישיב, ביום שבעה-עשר בתמוז תשס"ט התקיימה עצרת תשובה והתעוררות בבית הכנסת של הקהילה, ולאחר מכן הצליחו כל בני הקהילה לנסוע אל בית הקברות, וביקשו מחילה מהרב והרבנית, ונשאו דברי מוסר על קברם.

לאחר מכן, בס"ד השינוי שחל בקהילה היה פלאי!! אם בשנים עברו כמעט שלא היה מניין מתפללים במקום, מאז בקשת המחילה היה מניין גדול, ולאחר זמן נפתחו עוד מניינים. כמו כן נפתחו שיעורי תורה לגברים נשים וילדים, וקול התורה החל להישמע בבתי המדרשות, כך שהשינוי המורגש אכן היה בבחינת נס גלוי... כשסיפרו את הדברים לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הביע מרן את שביעות רצונו.

למדנו מהמעשה המזעזע, שכאשר מבחינים בטומאה האופפת מקום או אדם מסויים, יש לדעת שיתכן והדבר בא כתוצאה מחטא פלוני שגרם לקלקולים ולעיוותים חמורים. ומה נורא ואיום הוא להלבין פנים ובמיוחד כאשר מדובר בתלמיד חכם, עד כדי כך שתוצאות הפגיעה ההרסניות יכולות להישאר באותו מקום למשך שנים רבות. עד כאן הדברים המובאים באותו ספר.

והנה, כשהתלמיד חכם קרא את הדברים המרגשים, הוא נזעק ונרעד אל ליבו, משום שנזכר שגם באותו מושב שאינו מצליח בו, סיפרו לו שלפני הרבה שנים, ביזו שם נוראות את המרא דאתרא (שנפטר לפני שנים רבות), עד שגרמו לו לעזוב את המושב בבושות ובזיונות, רח"ל. כך שיתכן מאוד, שגם במקרה שלו ה'חסימה' בפעילות במושב ההוא, נובעת מחמת רוח הטומאה, מהעבירה הנוראה של ביזוי הרב המקומי בעבר.

קבלת עצה תוך כדי לימוד 'מקרי'

כאשר הת"ח הגיע אל מו"ר שליט"א, וסיפר את סיפורו המופלא, תגובת מו"ר היתה כדלהלן:

מצינו דברים מאלפים ב'חתם סופר' (על התורה, דברים עמוד קנ"ז), שכתב לפרש את הפסוק בתהילים (קי"ט, כ"ד) "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי", על דרך מה שמצינו בגמרא (חולין צ"ה:) ששמואל בדיק בספרא (ביאר שם רבינו גרשום, שהיה בודק אם מוצא פסוק טוב או לאו. ויעויין בשה"ג שעל הסמ"ג לאוין נ"א, שכתב שדבר זה הוא כעין נבואה), וזהו שנאמר במלך "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים י"ז, י"ט), דהיינו, שבספר תורה יקרא כל קורות ימי חייו, והיינו 'אנשי עצתי', על דרך 'בדיק בספרא'.

אמנם, ממשיך החת"ס, אין זה חידוש כל כך, כי זה כעין גורל, אבל מה שיותר נפלא הוא, שכמה פעמים בדרך שעשועי דאורייתא, בלא כוונת מתכוון, מוצֵא הלומד בשיעור היומי או בפרשת השבוע מעין המאורע שלו.

והנה למשל הגאון בעל ה'חוות יאיר', הרהר, איך יקרא את שם ספרו, וכידוע שמו היה 'יאיר', וזקנתו שגדלתו שמה היה 'חוה', והנה קראוהו לעלות לתורה, וקראו לפניו "ויקרא אותם... חוות יאיר עד היום הזה", (יעויין בהקדמת ה'חוות יאיר').

עוד מצינו שכתב בהגהות מיימוני (מביאו הב"י ביו"ד סי' פ"ב), שכשעסק ר"י בעופות שנקראים קור"ן, אחד בא בישיבתו ובדקו אותו ומצאו קורקבנו נקלף (כלומר, כאשר הר"י בעל התוס' למד הלכות סימני עופות, זימנו לו מן השמים, לשולחן בית המדרש, את אותו סוג עוף שעסק בו, כדי שיוכלו לבודקו וללמוד ממנו דיני הסימנים), וכיוצא בזה מעשים בכל יום. (גם בדורנו. הן ידוע המעשה על מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שבעת שעסק בכתיבת הקונטרס 'קרני חגבים' העוסק בענייני אכילת חגבים, התעוררה אצלו שאלה מציאותית אודות מראה הרגליים של החגב, והיה זקוק לראות חגב במציאות. תוך כדי שישב והצטער על הדבר, לפתע נחת על אדן החלון חגב גדול, ממש מול עיניו של רבינו הגר"ח. ישב והביט בו ארוכות, ורק אחרי שהובררו לו כל הפרטים להם הוצרך ונחה דעתו - פרח החגב ונעלם כלעומת שבא!).

וזהו שנאמר - מסיים החת"ס - 'גם עדותיך שעשועי', דהיינו, אפילו אם לומד דרך שעשועי לימוד, לא על דרך גורל, גם הם 'אנשי עצתי', כי רוח אלוקים דיבר בעוסקי תורה לשמה הזוכים לדברים הרבה! (וע"ע בשיורי ברכה יור"ד קע"ט אות ו').

נמצאנו למידים, שהלומד תורה לשמה, מזמינים לו מן השמים עצות הנצרכות לו באותו הזמן. וגם בנידון דנן נראה ששלחו לתלמיד חכם משמיא את הידיעה אודות הרושם הנורא שנותר במקום לאחר שפגעו ברב לפני שנים, ולכן הורה מו"ר שליט"א לת"ח, שישתדל מאוד לארגן מניין מבני המקום, שילכו לקברו של הרב, ויבקשו ממנו מחילה בשם כל תושבי המקום, (ואף על פי שאנשי המושב הללו אינם אלו שפגעו במרא דאתרא, שכן הפוגעים כבר אינם חיים, מכל מקום מן המקום הזה יצאה פגיעה חמורה באותו רב, שגרמה ככל הנראה לקפידא קשה למקום, וממילא מן הראוי שתושבי המקום ידאגו לתקן את הדבר). והשי"ת ירחם עליהם ויערה על המקום רוח טהרה ממרום ויזכו לשוב בתשובה שלימה.  

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.