לשמור על הילד, ולתת לו להתנסות

שימו לב לחלק המכריע שלנו בעיצוב יכולותיו ועתידו של ילדנו. ממש מגיל אפס, אנו משפיעים ומעצבים את חייהם של ילדינו. חשוב שנעשה זאת נכון.

בגינת המשחקים יש שני סוגי הורים: יש ההורה שצמוד לילד בחרדה, לא נותן לו לעלות על מתקנים "מסוכנים". אם הילד יקפוץ מגובה מאתגר, ההורה יילחץ. לפעמים אף ימנע מהילד לבצע פעולה שהסיכון בה לא ממשי, כי בעיני ההורה, אסור לקחת "סיכון" כזה. לחילופין, הוא עלול לנזוף בו בחומרה שמשדרת לילד את תחושת ההורה שהסכנה במעשה, ממש קרובה. הילד קולט זאת, ולומד "כמה העולם מסוכן".

לעומתו, יש ההורה הבטוח. הוא לא לחוץ, הוא עוקב ומשגיח על הילד, שלא יסתכן, אך הוא רגוע ובטוח. הוא לא יתרגש יותר מידי מקפיצה מאתגרת של הילד, ולעיתים אף יעודד אותו לנסות. הילד לומד ששוה לנסות בחיים אתגרים חדשים. הוא לומד שכדאי להעז בחיים.

האמת? יש הורה שלישי, אבל הוא בכלל לא נמצא בגינה... הילד גדל כמעט בלי נוכחות הורית.

אז איזה הורים אתם? משגיחים צמוד? בטוחים? או שאתם לא נוכחים בחייו של הילד? ומה הנכון?

הורים שלא נוכחים מספיק בחייו של הילד, יכולים לייצר אצל הילד קשיים עתידיים באמון שלו בעולם, באמונה שהוא ראוי להיות נאהב, מה שישליך למשל על היכולת שלו ליצור קשרים חברתיים בריאים, ובהמשך, נישואין בריאים. ועוד קשיים נוספים. במקרים קיצוניים, זה אפילו יכול לייצר הפרעות אישיות.

אך חשוב לדעת שגם הורים מחבקים מידי, כאלה ששומרים על הילד ועוטפים אותו, כאלה שלא נותנים לו להתנסות בחיים, יכולים לגרום לילד להאמין שהוא "לא יכול". הם מייצרים אצלו חוסר אמון ביכולותיו, כי הוא לומד שאסור לנסות, אסור לקחת סיכונים, ושללא עזרה חיצונית, הוא יכשל.

המתכון הנכון הוא שילוב בין, חום, אהבה וסיוע, לבין שחרור. חשוב מצד אחד להעביר לילד את השדר שאוהבים אותו ודואגים לו, אך מצד שני לשחרר ולתת לו להתנסות בחיים. ומצד שלישי, לשמור על שלומו, וללמדו מה מסוכן באמת. השילוב והאיזון מייצרים אצל הילד אמונה בעצמו, בכך שהוא בעל ערך, ביטחון עצמי, ומוכנות לנסות ולהתנסות. מצד שני, הם לא מסכנים את הילד.

כאן חשוב לדעת שאין כללים ונוסחאות חדות. האיזון הנכון תלוי בשיקול דעתכם, ההורים, וכדי ששיקול דעתכם יהיה אופטימלי, שאלו את עצמכם עד כמה אתם, בחייכם האישיים, אנשים שלא נזהרים מסיכונים, או מצד שני נוטים להימנע מכל אתגר, כי "למה לקחת סיכון". אולי אתם בכלל לא נוטים "להתערב" בחיי הילד - הרבה יותר מהנורמה. אם אתם מזהים אצל עצמכם אחד מאלה, סביר להניח שזה מה שאתם משדרים לילדכם, וחשוב לשנות גישה. למשל, אם זיהיתם שאתם נוטים להימנע מאתגרים בחייכם האישיים, אולי אף נוטים לחרדתיות, סביר להניח שהמבט שלכם על מה שמסוכן או לא, אינו מדויק, וכנראה אתם משדרים זאת לילד, מה שיכול לפגוע ביכולותיו העתידיות. אתם צריכים לבחון דברים הנראים לכם כסיכונים, האם הם באמת מסוכנים (ויהיה לכם לא קל לבדוק זאת... ) ולשחרר יותר. וכן הלאה. זו באמת עבודה שלכם על עצמכם! ובעצם... גם אתם בחייכם האישיים אולי תרויחו מזה.

זהו המתכון ליצירת קרקע טובה אצל הילד, להצלחה בחיים.

צריך פשוט מצד אחד, להיות נוכחים ודואגים לילד, אך מצד שני, לשחרר, לתת לו להתנסות ולהאמין ביכולותיו.

חגי צדוק עוסק בפסיכותרפיה ובייעוץ נישואין. ליצירת קשר עם מחלקת "נפשי בשאלתי":073-33-33-331, או anat@htv.co.il