"נשמה טובה את", פרק ח’ - ילדה במראה זר

ילי מספרת:

ארבעת הימים בסבו חלפו במהירות. הבוקר הוא יום הטיסה. אני נפרדת מהפיליפינים, ונוסעת הישר אל ארצות הברית. יעדי הבא הוא אוניברסיטת הרווארד בעיר קיימברידג’ שבמסצ'וסטס, מזרחית לניו יורק.

ארזתי את חפציי בחדר. רוקנתי את הכספת הקבועה בחדרי במלון מסכומי הכסף שהצטיידתי בהם.      וכך, כשהמזוודה הגדולה בידי ותיק הגב הענק על שכמי, יצאתי לבדי לכיוון שדה התעופה 'קלארק' שמצפון מערב לסבו. זהו שדה התעופה השני בגודלו בסבו. הדרך ארוכה ויש לי המון מה לתכנן ולמה לצפות.

כשנפרש למולי שדה התעופה, התאכזבתי לגלות שהוא קטן מאוד ומוזנח, וכולל דלפק אחד בלבד עבור ה'צ'ק אין'. חנות קטנה ולא מושקעת של מיני מתיקה ומוצרי קיוסק ניצבה לימיני. נכנסתי לתוכה וקניתי לעצמי חטיף 'טופ טאפ' - ממתק בוטנים וסוכר הארוז בשקית מנייר דק מאוד. עוד אני מכרסמת את החטיף מיהרתי לעמוד בתור הארוך שהשתרך מאחורי הפקיד מלוכסן העיניים והאדיש.

לאחר הבידוקים, חליצת הנעליים המקובלת, החרמה של בקבוקוני בושם וקרם ומטרייה אחת כתומה, מצאתי את עצמי סוף סוף באולם הממתינים הצר והאפל, ממתינה לטיסה המתקרבת.

ישבתי על הכיסא הנוקשה בטור הכיסאות המחוברים, ונזכרתי במה שגרם לכל ההרפתקה הזו. מראה הזוג הלבן שפגשנו בפלוואן כמו החזיר אותי למקום אהוב ומוכר שלא הייתי מודעת לקיומו. רגשות אחרים, חום, אהבה ושפה אחרת, שהעניקה לי לרגע קל תחושה של בית, אף על פי שאינני מבינה אות או תג ממנה...

באותה השנה נסענו לחופשה בפלאוון. זהו מקום יפהפה שבו חופים מדהימים ונהר תת-קרקעי ששמו פוארטו פרינססה, נהר שזכה בתואר המיוחד של אחד משבעת פלאי עולם הטבע.

בחורף שקדם לשנה זו ספגו טרסות האורז של אבא מכה אדירה של שיטפונות. מכה זו אילצה את אבא לעבוד ממש מצאת החמה עד לשעות החשיכה.

אבא ואמא החליטו בצעד יוצא דופן לצאת לטיול משפחתי מלכד ולשלב בו מסעות לא שגרתיים.

פה אחד הסכמנו לצאת לפלאוון, שבה נוכל לחוות טיולים במקומות נדירים ביופיים.

כבר במעבורת שרתה על כולנו רוח של עליצות ושמחה. לאחר שנים ארוכות של שהייה באי, ללא הזדמנויות ליציאה ממנו, נסענו כולנו יחד: אבא, אמא, פרדליקו ואני.

החלטנו שהפעם נפעל בתעוזה, שלא כדרכנו בטיולים באי ובסביבה, ונעלה לצוק אוגונג, שממנו יורדים באומגת ענק.

הטיול היה מדהים. המרחבים והנוף שהתגלו מהצוק העצום בגובהו עוררו בי, כהרגלי מאז עמדתי על דעתי, מחשבות עמוקות על מהות האדם והחיים על פני האדמה. מרחב עצום של אוקיאנוס שמכיל בתוכו עולם שלם, צמחייה עבותה, בעלי חיים מגוונים והמון צבעים, מרקמים, צורות וגוונים.

ישבתי על סלע ענק, חיבקתי את ברכיי וחלמתי.

 "על מה את חושבת?" באה אמא לשבת לידי על הסלע.        

"על העולם," כך עניתי לה. "הוא מורכב כל כך ומוזר, ואני תוהה איפה אני בכל המערכת הענקית הזו. האדם הקטן חושב שסביבו סובב העולם, בשעה שהוא אינו אלא בורג קטן במערכת ענק של מערכת גלקסיות שקשה לתפוס..."

אמא הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה: "את כנראה בת של פילוסופים או משהו בדומה לכך, שאם לא כן, איך אסביר את אופן החשיבה העמוק שלך? כולנו כאן נהנים מסתם כיף..." נרעדתי כולי כאשר הזכירה את הוריי. מעולם לא שוחחנו עליהם, אלא תמיד הפטירו לעברי בשטחיות: "מה זה משנה מה או מי הם היו, העיקר שאת עכשיו איתנו כאן, ואנחנו אוהבים אותך. את בעבורנו בת."

"אני לא היחידה שחושבת מחשבות עמוקות על העולם והשהות בו," הגנתי על עצמי בציטוט פתגם סיני עתיק יומין שאומר: "כל עוד העולם פה, עלינו לחקור אותו".

לאחר הטיול על הצוק והצפייה בנוף המרהיב עליתי בחשש מה על האומגה המפלצתית. מטבעי אינני חובבת הרפתקאות מאתגרות.

הגלישה באומגה עברה בשלום, אך כאשר נחתי מהאומגה בתנופה עזה, ירדתי מהר מדי מהמושב, נחבלתי בחוזקה ברגלי, וכנראה נקעתי אותה.

ישבתי שם על ספסל ירוק מתקלף בטבע היפהפה, נאנקת מכאבים, וסביבי עמדו אובדי עצות ההורים ופרדליקו בן ה-12.

כיצד חוזרים למלון? איך ממשיכים את הטיול?

לפתע קלטו עיניי ממרחק זוג לבן. בני הזוג הביטו עלינו והתלבטו אם לגשת להציע עזרה. הם התקרבו תוך כדי שיחה ערה ביניהם בשפה זרה, ואני הבטתי בהם בעניין. בעניין רב מדי.

האישה הייתה לבושה בלבוש ארוך וסגור, והגבר בחולצה לבנה מכופתרת שכמוה רואים בפיליפינים רק בבית הנשיא. לראשו חבש מצחייה שחורה.

"מיי אי הלפ יו?" (אוכל לעזור לכם?) שאל במבטא זר.

"הו... טנק יו... היא... היא נפלה," אבא הצביע עליי, "ואנחנו מחפשים דרך לחזור איתה. נסיעה בג'יפנים (מעין ג'יפ ארוך, שמושכר על ידי נהג בפיליפינים) לא תתאים לה, מה גם שאין לנו דרך להעבירה עד לכביש."

"יש ברשותי רכב, ואוכל לקרבו ממש עד לפינה, כאן," הצביע הגבר על העיקול הקרוב. "היכן אתם גרים?"

"אנחנו כאן בטיול, ומתאכסנים במלון Aziza hotel בפורטה פרינססה."

"אין בעיה," החווה האיש בידו בתנועה רחבה. "אלך להביא את הרכב. ואשתי תחכה כאן איתכם."

"מה שמך?" שאלה אותי האישה הנעימה שלמולי.

"ילי," עניתי. נאנקת בשקט מן הכאבים.

"את בטיול כאן?" שאלה.

"כן. עם משפחתי. כפי שאמי אמרה, אנחנו מתארחים בפורטה פרינססה."

"אמך?" התפלאה האישה והביטה לכל עבר, "מי זו אמך?"

"ילי היא בתנו מאז היותה בת 3," התערבה אמא בשיחה.

"את...?! גרה בפיליפינים מגיל 3?" קל היה לראות את התדהמה שאחזה בה. "והרי המראה שלך אינו פיליפיני!"

"נכון," עניתי בקצרה. שמחתי לראות שבעלה של האישה כבר הגיע עם מכוניתו, אבא ואמא סייעו לי לעלות לרכב. הקלה פשטה בכל איבריי.

לפני שירדנו, שאלה אותי האישה בקול שקט באוזן: "אר יו ג'ואיש?" (האם את יהודייה)?

"מה זה יהודייה? את מתכוונת לסוג של דת? לא. אנחנו לא מחוברים לשום דת. מדי פעם מבקרים בכנסייה. לא יותר מזה." עניתי בהסתייגות. הסטתי מבטי לכיוון החלון, חושקת שפתיים בכאב.

"זה מאוד חשוב, השאלה אם את קשורה לעם היהודי או לא היא גורלית בקשר לעתידך," ניסתה בכל זאת עדינה.

ירדתי מהרכב מתאפקת שלא לזעוק מכאב, והפטרתי לעבר הזוג המוזר 'תודה' חלושה מבלי להביט בהם שוב.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.