לא לחכות למוטיבציה! מאמר שלישי בסדרה

אחת הסיבות לדחיינות נובעת מכך שאדם מגדיל ומעצים את הקשיים הרבה מעבר כפי שהם באמת, שעה שהוא מעניק להם משקל רב לאין שיעור ממשקלם האמיתי.

אלא שזה כוחו של יצר הרע, וכפי שמלמדים רבותינו בעלי המוסר והחסידות, יצר הרע מראה לבני אדם את הקשיים שלהם כקשים יותר ממה שהם באמת.

למשל: אדם חושש מפגישה עם פלוני, ולכן הוא דוחה אותה במשך שבועות, אף על פי שהיא עשויה לאפשר לו פריצת דרך בעשייה המקצועית שלו. לגופם של דברים, בהחלט יתכן שהפגישה לא תהיה קשה כל כך, ואי הנוחות הכרוכה בה תהיה מזערית. אולם אותו אדם העצים את הקושי עד כדי כך, שהוא מעדיף לדחות את הפגישה שוב ושוב.

כך אנשים דוחים מטלות משום שלתחושתם, מדובר במטלה מורכבת במיוחד, ולאמיתו של דבר – כלל לא בטוח שלהרגשה הזו ישנו בסיס עובדתי. זו אולי הרגשה של האדם, אבל לא יותר מכך, ואכן, אחרי שהאדם נכנס לעשייה הוא רואה שהוא מסוגל ליותר משהרגיש מלכתחילה.

לפעמים הדחיינות נובעת מכך שהאדם מחכה למרץ שיבוא, להשראה שתעורר לקום ולעשות מעשה. אולם לאמיתו של דבר יש לדעת, שהמציאות מוכיחה את ההיפך הגמור: בדרך כלל, דווקא העשייה היא שמעוררת את המוטיבציה, ולא להיפך, שהרי כלשונו של בעל "החינוך", "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". אם האדם יחכה עד שהמוטיבציה תתעורר, הוא ימצא את עצמו אחרי תקופה כשאפילו חלק קטן מהיעדים שהציב לעצמו לא הוגשמו!

כשהעשייה שלנו תלויה במרץ ומוטיבציה, אנחנו עשויים להימנע מעשייה משום שאין לנו הערכה ותגמול על העשייה, אלא שחוסר עשייה – בוודאי לא מתגמל יותר, וגם לא יגרור בעקבותיו הערכה או תגמול מהסביבה.

לעומת זאת, עשייה, ללא דחיינות – עשויה בהחלט לגרום לסביבה להעריך אותנו ואף לתגמל אותנו על ההשקעה.

עשיית יתר

לפעמים, דחיינות נובעת למרבה האבסורד, דוקא מעשיית יתר... האדם נוטל על עצמו משימות רבות מכפי שהוא יכול לעמוד בהן, ומשום כך, בסופו של דבר הוא נאלץ לדחות דוקא את המשימות החשובות יותר - שבאמת מוטלות עליו.

לפעמים, אנשים אוהבים לעשות הרבה דברים, ובלבד שלא לעשות את מה שהם באמת צריכים לעשות. ישנו פתגם שאומר: "האדם מסוגל לעשות כל עבודה, ובלבד שזו לא תהיה העבודה שלו!".

 את הכלל הזה לימדונו רבותינו: "גדול המצווה ועושה – ממי שאינו מצווה ועושה"! (קידושין לא ועוד).

האדם אינו נבחן בכמות העשייה שלו, אלא ביכולתו לבצע את מה שהוא צריך לבצע! דוקא בעת ביצוע המשימות שהאדם חייב לבצע – הוא מוצא את עצמו מתמודד עם קושי רב יותר, ולכן, דוקא שם נבחנת הצלחתו באמת!

ואמנם, בדרך כלל, הדחיינים אינם יושבים בטל, אלא עסוקים בעשייה, אולם לא בעשייה המוטלת עליהם. כך, הם מרגישים מצד אחד שהם באמת עסוקים ומשקיעים מאמצים, אולם מאידך – הם מתוסכלים על בסיס קבוע משום שאת המטלות שהיה עליהם להשלים הם לא השלימו!

לדוגמה: אדם שאמור לבצע מטלות מסויימות, עשוי להקדיש זמן רב כדי להכין קפה לכל חבריו לעבודה, כדי לעודד אותם או לטפח את המוטיבציה שלהם וליצור אווירה נעימה. הוא משוכנע שהוא יעיל עד מאד, אולם בשורה התחתונה, את העבודה המוטלת עליו – הוא אינו מבצע!

הוא שלימדונו חז"ל: גדול המצווה ועושה! מי שעושה את הדבר הנכון לעשות.

הצורך בשליטה

לעיתים הדחיינות נובעת מהצורך בשליטה.

אדם שמרגיש שהוא אינו בעל ערך, או שאינו מצליח לבטא את עצמו מספיק, עשוי לחתור בלא מודע למצב שבו אחרים יהיו תלויים בו. כשהוא דוחה מטלות חיוניות, וכך גורם לכל הסביבה להיות תלויה בו.

לא מדובר על אנשים שסובלים מגאווה מוחצנת, בהחלט יתכן שמדובר באנשים פשוטים, נעימי סבר, שבלא מודע מרגישים צורך לשלוט יותר בסביבה, כאשר את זאת הם עושים באמצעות דחיינות מתמשכת ובלתי פוסקת.

אם אנחנו מוצאים שהדחיינות שלנו אינה משפיעה רק עלינו עצמנו, אלא גם על סביבתנו הקרובה – מומלץ לחשוד בכך שזה המניע העומד מאחוריה. במקרה זה, כמובן, יש לחפש דרכים אחרות בהן נוכל לבטא את עצמנו, דרכים חיוביות ויעילות – במקום הדחיינות שהיא שלילית ביסודה.

באותה מידה, לפעמים, הדחיינות נובעת מהצורך להרגיש שליטה בחיינו. אנו לא אוהבים להרגיש שאנו פועלים מתוך הכרח, מבלי בחירה אישית, ולכן אנו דוחים את המשימות שאנחנו חייבים לבצע – למועד שאנחנו נחליט עליו. את המשימות עצמן – אנו יודעים שנהיה מוכרחים בסופו של דבר לבצע, ולפיכך, אנו מביאים לידי ביטוי את תחושת השליטה בחיינו – בכך שאנו בוחרים את העיתוי בו נבצע את המשימות הללו!

עבודה תחת לחץ

ועוד נושא חשוב: לא כולנו יודעים עד כמה מצב הרוח שלנו מושפע מגורמים פיזיולוגיים. לדוגמה: במוח ישנו "מוליך עצבי", שמשתחרר כאשר האדם רואה באופק את סיומה של משימה, וגורם לרוממות רוח זמנית. משום כך, הרבה יותר קל לנו להשלים משימות – מאשר להתחיל אותן, שכן בתחילת ביצוע המשימה – אין שחרור מתגמל של אותו מוליך עצבי, מה שגורם לנו לעבוד לאט יותר ומתוך חוסר מוטיבציה וכמו שחז"ל מלמדים אותנו ש"כל התחלות קשות" (מכילתא, שבת פ"ז).

לכן אנשים עלולים לדחות את תחילת ביצוען של משימות בפרט כאשר מדובר על משימות שסיומן אינו נראה באופק.

כמו כן, במצב של לחץ – אנשים מרגישים תחושה של דריכות, שמדרבנת אותם לפעול במרץ רב, גם זאת באמצעות גירוי שנוצר על ידי חומרים שונים המופרשים על ידי המוח. משום כך, אנשים לפעמים מתרגלים לדחות מטלות לרגע האחרון – כדי לחוות את תחושת ה"לחץ", שנתפסת בעיניהם כדרבון שבלעדיו הם אינם יכולים לבצע את המשימה.

כמו בובה שמופעלת על ידי קפיץ שעד שהקפיץ אינו מתוח במקסימום – הבובה אינה יכולה לנוע, כך גם אותם אנשים: הם מתרגלים לפעול ביעילות רק כאשר הלחץ מגיע לשיאו, ועד אז – דוחים כל משימה, מתוך הנחה שהם בלאו הכי לא יוכלו לבצע אותה ביעילות מרבית.

אולם חשוב לדעת, שחשיפה כרונית ללחץ – אינה מיטיבה עם הגוף, וגם לא עם הנפש. כך שאמנם העבודה תחת לחץ מעניקה לעיתים "בונוס" מסוים, הרי שלבונוס הזה יש מחיר לא מבוטל, שעלול לתת את אותותיו בבריאות הגוף והנפש!

וזו טעות, שהרי האדם יכול להתרגל לעבוד בצורה מתוכננת ולא לעצב מערכת חיים בסגנון של "בדקה האחרונה נתחיל לעבוד".

* * *

עד כאן על גורמי הדחיינות השונים. בפרק הבא והמסיים: הבשורות הטובות ודרכי ההתמודדות.