הורות במחשבה חיובית: עידוד השירה

באחד מן הבתים חזיתי כיצד מעודדים את שירת הילדים: ברגע בו מבחינים שאחד מהם מתחיל להצטרף מעט אל השירה, מניחים לפניו סוכריה קטנטנה, או קמצוץ סוכריות קטנות, מעין אלו שמפזרים על ציפוי העוגות (שוחרי הבריאות יעדיפו שקדים, אגוזים ודומיהם).

הילד מבחין בסוכריה ונושא את קולו ביתר שאת וביתר עוז. הילדים האחרים שמים לב שאחיהם קיבל אוצר יקר, מחרים-מחזיקים אחריו ונושאים אף הם את קולם בשיר; ואז מקבלים אף הם מעט סוכריות, וחוזר חלילה. בכל פעם מוסיפים להם מעט. 

הללו מספרים, כי הם נוהגים כך אף בזמנים רגישים במיוחד: כגון בפתיחת סעודת ליל שבת, בשירת "שלום עליכם" ו"אשת חיל". בשעה שהילדים במצב רוח מאד לא רגוע כמוכר לנו, הדבר פשוט מחולל אצלם נפלאות.

באופן זה הם מחזקים את השירה, בבחינת "זמרה ננעים וקול נרים...". "קנאת (סופ)[משור]רים תרבה (חכ)[נעי]מה", והילדים אף עומדים יפה בקידוש ועונים אמן כראוי.

שירת הילדים

במקומות רבים מקובל ב"שבת אחים" או בסעודת מצווה בצוותא שמכבדים אדם לפתוח בניגון.

כבד את בניך לפתוח ולשיר מאותם הניגונים המושרים בישיבתם, ואת הבנים מתלמוד התורה מאותם השירים המושרים אצלם.

 כאשר מכבדים ילד לשיר או לפתוח בניגון, הדבר מעניק לו תחושת ערך נעימה.

הקטנים מביאים איתם מן הגן שירים השייכים לחומר הנלמד בגן, או לתחנה העכשווית בה מצויים אנו במעגל השנה מענייני דיומא.

אף את הקטנים נעודד לשיר (לשם כך נא לעיין ב"דף קשר" שהילד הביא עמו). עודדו אותם לעלות על הכסא "לעמוד לשרת", לעמוד ולשיר את השירים ששרו השבוע בגן.

אך שימו לב! כאן נדרשים ארך רוח וסבלנות מיוחדים, מכיוון שפעמים רבות הילד מתמהמה, משתהה ומחריש, איננו מתחיל ל"פתוח פיו בחכמה" ולוקח לו זמן רב לפצוח ברננה ולהתחיל בשיר, "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים"...

לפעמים, לאחר שבשעה טובה הפעוט החל לשיר, שוכח הוא שהמתחיל במצווה עליו גם לגמור... וישנו צורך גם לסיים. הוא ממשיך וממשיך ומסרב בכל תוקף לעצור. אנא, נהגו בסבלנות ואל תשפילו אותו.

יש והפעוט שוגה באמירת מילות השיר והטעות מעוררת שחוק, או שהוא "נתקע" וחוזר חלילה ["חוזר חלילה" אין הכוונה ש"חס ושלום" על חזרה זו, אלא חוזר כסובב במחול, וזה לשון "חלילה" (רש"י פסחים מ"ח)] שוב ושוב על בית בשיר, כתקליט שרוט. היזהרו מלפגוע בו.

ידועים סיפורים בהם דווקא על ידי טעויות שנאמרו בתום לב נתחולל עת רצון ומיתוק הדינים בשמיים.

לאחר המפגש ההיסטורי של יעקב עם עשו, מציע עשו ליעקב מחווה מיוחדת - "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך". אני אאט את קצב הנסיעה שלי ואלך לאט במיוחד בקצב התואם להליכה שלך ושל ילדיך. יעקב עונה לו "אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן...". אי אפשר, לא ניתן להאיץ בהם, הם ילדים רכים עדיין... והוא דבר תימה, הרי זה בדיוק מה שעשו הציע, ללכת לאט באופן מיוחד?!

ביאור הדברים הוא, שישנן פעמים בהן אני מאט את הילוכי במיוחד עבור מישהו, אך במקביל אני יוצר אצלו כל הזמן את התחושה של "אתה רואה, אני מתעכב במיוחד בגללך...", והלחץ שהתנהלות כזו יוצרת הוא גרוע עוד יותר! ולזה התכוון יעקב: אתה תלך לאט במיוחד, אבל בזה תלחיץ את הילדים כל העת, והדבר יגרום נזק לילדים, שהלחץ המוגזם אינו טוב עבורם.

 מכאן יש להקיש לכל עניין בו אני מאט עבור הילד, אם בהסבר נוסף, בחזרה נוספת על החומר או בהמתנה עד שיסיים לבצע ולארגן משהו, שלא יהיה בבחינת "ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן" -חלילה (מפי כ"ק אדמו"ר מטאלנא שליט"א).

אמנם, לפעמים מתגנבת לה מחשבת עצלות: "מה לי ולצרה הזו? אולי נדלג על השירים וחסל"...

אך הבה נעצור לרגע ונערוך לעצמנו חשבון קטן: אנחנו טורחים, יגעים ומשקיעים כל כך הרבה למען הצלחת ילדינו, הבה נשקיע בשולחן השבת ולא נקצר בו, שהרי מנו את המאריך על שולחנו בין הדברים שהמאריך בהם מאריכין ימיו ושנותיו (ברכות נ"ד) .

"שולחן" הוא לשון משלוח שפע ברכה, "...ושולח מים על פני חוצות" (איוב ה'), "שדה בית השלחין" (מ"ק), "ועל כן נקרא שולחן, שהקדוש ברוך הוא שולח ברכתו בלחם שעליו ומשם הברכה משתלחת בכל המזונות ויבוא שובע לכל העולם" (רבינו בחיי, תרומה). וכבר אמרו רמז "שולחן עורך - צפון ברך" - בעריכת השולחן צפונה הברכה (מגילת ספר).

על אחת כמה וכמה בשולחן השבת, שממנה מתברכין כל ששת הימים וכל ענייני האדם.

"וירא בצר להם, בשמעו את רינתם" - בסגולתן של הזמירות אף להמשיך חסדים ורחמים עליו ועל בני ביתו ולהושיעו מצרותיו.

אמרו חז"ל: "על הים נתגלה להם הקב"ה כזקן מלא רחמים". אמר החידושי הרי"ם שז'קן מ'לא ר'חמים הוא ראשי תיבות זמר, כי על ידי השירה והזמרה מעוררים רחמים וחסדים עליונים.

זמירות מתחת לשולחן

אחתום בסיפור מעניין ששמעתי מפיו של אב למשפחה ברוכה.

"בביתנו", סיפר, "נוהגים אנו לשיר את הזמירות כולם בצוותא חדא. חשיבות וערך רבים נודעים לזמירות השבת אצלנו. כל הילדים בני המשפחה משתתפים בשירה באורח פעיל, ללא יוצא מן הכלל.

"ארע פעם, באחת מסעודות השבת, שאחת הבנות הצעירות, שהיתה אז כבת שש, נעלבה ונפגעה מסיבה כלשהי מאחותה. עיניה החלו זולגות דמעות מאליהן, צערה היה גדול והבכי הלך וגבר עליה כשהיא חשה שאין לה שליטה עליו.

"כיוון שלא רצתה לשבת באופן שכזה על יד השולחן, נשמטה לה וירדה אל מתחת לשולחן, ובכתה שם – 'שם ישבנו גם בכינו'; ומכיוון שבני המשפחה שרו באותה עת והזמירות היו חשובות לה עד מאד, הצטרפה אליהם בשירה ממקומה מתחת לשולחן – 'מכנף הארץ זמירות שמענו...'. בעוד פניה שטופות בדמעות וקולה מרוסק מבכי... נשאה את קולה בשיר ובזמר. גם מתוככי עלבונה וצערה לא ויתרה בשום אופן על הזמירות". כך סיפר לי אבי המשפחה. כנראה שיש עדיין מה ללמוד גם מילדה בת שש...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com