יום יבוא וגם התפילה הזו תיוולד לעולם

מסתובבת בבית השקט יחסית בשעת ערב. לוקחת שוקולד. מעדן. שותה קצת מים, ויודעת שלא את כל זה אני מחפשת.

משהו מבפנים צועק לי שרוצה לצאת. איזו תפילה רצינית כזו, מתחננת ושוברת את הלב, ששבור גם ככה.

גוש ענק עשוי גבישים-גבישים של משהו מגעיל, שמנוני וחסר צורה חוסם את הגישה אל הלב שלי. הוא עומד שם כמו שסתום מגומי, עושה את מלאכתו נאמנה. לא זז. נשאר ככה יום ועוד יום.

כשהשמש של החורף דועכת בשעת אחר צהריים מוקדמת ואני יודעת שעבר עוד יום בחופשת הלידה הזו בהשלמת שינה של הלילה שלא ישנתי ובארגון הבית, בכביסות וגיהוצים בבישולים ובקיפול מכונות, וסידור הבית, בכמה טלפונים דחופים, ובטיפול בילדים.

לכל אחד מהם יש משהו לספר. לבת ה-9 קפיצה חדשה בגומי להראות לי, לבן השלש "קוסמות" שלמד לעשות בחדר, עם בן ה-6 חייבים לשבת לתרגל כתיבה תמה, ולבת ה-11 יש מבחן ענק באנגלית ואין לה מושג איך ניגשים לחומר.

וברקע צורחת התינוקת המתוקה מכאבי בטן, או רעב, או שעמום, או פינוק.

ואני מהדסת מעל כל זה. מרפרפת על החיים מלמעלה ככה, ומחזיקה חזק, כדי שלא אפול.

משתדלת בכל כוחי שלא להוסיף לשק נקיפות המצפון הלילי עוד חומר. מחייכת חיוך סינטטי לזה, מעניקה חיבוק מהיר להוא, ומשתדלת תוך כדי לימוד למבחן לכוון את בן ה-6 עם האותיות, להקשיב לבן ה-3 על קטיף התפוזים בפרדס שלימדה היום הגננת, לראות את התפוזים הכתומים המעוכים מהפלסטלינה, לשבח את אוסף הכוסות החדש של בת ה-9, וכל זה תוך כדי ליטוף ונשיקה לבת החודשיים המדהימה שמחייכת חיוכים טריים חסרי שיניים בידי.

חיה את המרוץ, נוסעת עם זרימת המים הטבעית כמו קיאק בנהר הירדן, חביתות, מלפפון, לבן, מקלחות, סירוק מהיר, גופייה, גולף, פיזמה, גרביונים, גרביים חמות מלמעלה, אמרו שיהיה קר. אולי צריך לחמם.

כמה פריטים....

ובשקט הממתין שבתוכי משאלה כזו כמוסה - שמי יודע אם אי פעם תמצא זמן להתגשם - להסתכל לגוש ההוא, הדביק, בעיניים.

להסכים לגעת בו, להפוך אותו על צידו ולנבור בקרביים המגעילים שלו.

פעם אחת עשיתי את זה. הלכתי ברגל לבית הקברות בחזו"א, לקבר של מרן הרב ש"ך, וכל הדרך ערסלתי את הגוש השמנוני בתוכי, שהיה מוצף באותו היום, והבטחתי לו שהיום אנחנו עומדים להיפגש מקרוב.

כשהגעתי לשקט המת והקר שהיה שם, התחיל לרדת גשם. זרזיפים קלים שקלחו כמו מטפטפת.

השמים היו אפורים וכבדים, הרגשתי שעוד מעט יגיע מטח כבד של גשם, וגם בלב שלי משהו נהיה כבד ומפוחד מאד.

המקום היה ריק לגמרי, ואני התפרקתי לתוך איזה סידור מהוה שמצאתי כדי שיהווה לי כיסוי לדיבור האמיתי והפנימי עם השם.

צרחתי שם בדממה את נשמתי והגוש התרחב והתרכך קמעה, וראיתי שיש בו המון עבודה שלא תתמוסס בפעם אחת, אבל את הטעם לפחות טעמתי פעם אחת.

הייתי שם אולי שעה או שעתיים או יותר. הזמן כמו לא היה קשור לשום שעון או מגדר.

ואז מילא אותי אוויר צח ונקי מבפנים, והרגשתי שהגוש ההוא קטן ומכווץ בהרבה.

אבל מאז אותו היום בבית הקברות כבר עברו שנתיים לפחות, והעשן השחור והמפוחם של השגרה כבר הספיק לעשות בתוכי שמות. לא השאיר מקום אחד מטוהר.

וכך אני מסתובבת עם הגוש הדביק והמגעיל בתוכי, יודעת שהוא חוסם לי את האוויר, יודעת שאני רוצה יותר מכל להתפלל תפילה אחת אמיתית כזו, מהשלמות של הלב השבור, שתכניס אוויר טהור וצח אבל לא עושה עם זה כלום.

אולי כי אני צמודה לבת חודשיים שלא יודעת לאכול מבקבוק... ואולי לא.

בכל בקר מתעוררת וזוכרת את השם, והדיבור הפנימי האמיתי, והחיבור והכל...

אבל לא נעצרת. ממשיכה לעשות ולהכין ולפתור ולקדם, ולאפות ולבשל, ולסדר בפעם המיליון אותם הדברים שסידרתי אתמול ושלשום ולפני חודש ושנה, והתבלגנו שוב ושוב ושוב ושוב... ולהכניס לארונות אותם הבגדים שכיבסתי וייבשתי וקיפלתי מיליוני פעמים, ולטפל בעניין הדירה הקטנה שאנחנו רוצים להחליף. ולחייך לבעל ולילדים, להורים, למטופלות, לחברות ולשכנות, ולהקשיב לכל העולם, חוץ מאשר ללב שלי שמתפורר שם כבר לגמרי מכאב מודחק.

אני יודעת שכל יום כזה הוא לא עוד יום שעבר סתם, אלא הכנה נוספת לאותה מכסה שכנראה צריכה להתמלא בכדי לשטוף החוצה את הכאב. ולהפעיל את הווישרים כדי להצליל את הראות.

ואני מרגישה כמו ביצה גולמית, לבנה ופשוטה, שנראית סתמית לחלוטין, אך היא מרגישה שיש בתוכה כבר חיים. אפרוח שעדיין לא בקע, אבל כשמתקרבים מרגישים שהוא בפנים. ומשהו כבר מתחיל ונוקש ומבקש לצאת.

ויש רק להמתין בסבלנות.

כי יום יבוא וגם התפילה הזו תיוולד לעולם.

רותי.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.