"הוראות שימוש" לסמארטפונים, או: לחזור לעולם אנלוגי

לא מזמן המחשב שלי התחיל לעשות בעיות. יותר מדי תכניות לא זזו, וכשיום אחד הוא נעשה איטי בצורה בלתי נסבלת פשוט הטחתי את העכבר בשולחן מרוב עצבים והלכתי להתפלל ערבית. לשחרור הרגעי הזה היה מחיר: למחרת בבוקר, כשהדלקתי אותו מחדש, גיליתי שהעכבר לא עובד – הגלגלת הקטנה שבאמצעותה גוללים את הדף התקלקלה.

מה עושים? אני לא איש טכני במיוחד, אבל בהחלטה של רגע החלטתי לנסות לתקן לבד. חיפשתי ביוטיוב את הדגם המסוים של העכבר שלי, ולשמחתי מצאתי סרטון מלא שמציג איך מפרקים ומרכיבים אותו (תודה לך ה' שבראת אנשים שהכיף שלהם הוא לפרק את העכבר!). אחרי כמה ניסיונות הצטברה על שולחני ערימה של ברגים וחלקים קטנטנים, וכשזיהיתי את החלק השבור הדבקתי אותו בדבק מיוחד. לצערי, אין לסיפור סוף טוב - זה לא עבד. נאלצתי להזמין עכבר חדש, שעלה לי קצת פחות מחמישים שקל, כולל שליח עד הבית, וכל הסיפור בזבז לי כמעט שעתיים מהחיים.

אז למה אני מספר לכם את כל זה? מכיוון שהשעתיים האלה היו הנאה צרופה שכבר המון זמן לא חוויתי. עצם ההתמודדות עם פעולת היצירה והאתגר הטכני גרמו לי להרבה סיפוק, ששום עכבר באלפיים שקל לא יוכל לתת.

לסיפור הזה הוא יש בעיניי קשר הדוק לנושא הסמארטפונים והכלים הדיגיטליים. הם כבר מזמן לא רק מכשירי עזר, אלא "מעבירי זמן". יש להם המון שימושים מדהימים שתורמים לאיכות החיים שלנו, אבל בואו נהיה כנים: כמה מתוך הפעילות היומיומית שלנו נכנסת לקטגוריה הזו? כשסטיב ג'ובס, אבי האייפון הראשון, הציג את היתרונות של המכשיר במסיבת עיתונאים, לפני שתים­־עשרה שנה בסך הכל, הוא דיבר על איכות שיחה טובה יותר, נוחות שימוש, מצלמה משופרת. הוא לא אמר מילה אחת על חיבור בלתי פוסק עם העולם, על קבוצות עם מאות הודעות בשעה או על סרטונים של דובי פנדה.

נקודת המוצא של סדרת הטורים הזו היא שהסמארטפון הוא מכשיר עזר מופלא, אבל אין לו עדיין "הוראות שימוש" שמאפשרות להשתמש בו בלי שהוא ישתלט לנו על החיים. אולי הגיע הזמן שאנחנו נכתוב אותן? הכנתי כאן הצעה ראשונית, ואם יש לכם רעיונות נוספים – אשמח לשמוע.

כלל 1: מותר להיות לא זמין

נשמע רדיקלי, אני יודע. אבל מי אמר שצריכים להיות מחוברים כל הזמן, בבית, בנהיגה או בשיעור? בואו נאמר: עד כאן! מותר להיות לא זמין. מותר לא לענות מיד להודעה שלך, מותר לא להתחבר לפייסבוק לשבוע וגם לחודש, והכי חשוב – מותר לי לכבות את הטלפון כשאני נכנס לתפילה, לשיעור, כשאני בשיחה עם חברים, בזמן ארוחת ערב משפחתית. ולא, אני ממש לא חייב לישון איתו ליד המיטה.

כלל 2: התראות = הפרעות

אחד הדברים שהכי פוגעים באיכות חיינו הן ההתראות. עד שאנחנו מצליחים להתרכז במשהו, ופוף! קיבלנו הודעה מיותרת מחברת ביטוח או מאיזה פוליטיקאי לקראת בחירות (שווה להפסיק את הילד שלכם באמצע סיפור בשביל אביגדור ליברמן?). הפיד בפייס לא פוסק לרגע, וכך גם כל שאר הרשתות החברתיות, ווטסאפ, תזכורות ומה לא.

כמו בפרסומת של משרד התחבורה, אם זה באמת היה חשוב - הם היו מתקשרים. ואם הם לא, כנראה שזה סובל דיחוי. הכלל השני קובע שמהיום מכבים התראות בטלפון: כל הצלילים וההודעות הקופצות מכל האפליקציות שיש לכם, חוץ מצלצול הטלפון ושעון מעורר. תנו לזה 24 שעות ואתם כבר תודו לי.

כלל 3: חיים קשים יפים יותר

בטורים הקודמים דיברנו על כך שחברות הטכנולוגיה משקיעות הון תועפות כדי לגרום לנו להתמכר. הזמינות האינסופית של האפליקציות בקצה כף היד שלנו גורמת לנו "לבדוק" שוב ושוב, ושוב ושוב, בזמן שזה בדרך כלל ממש לא חשוב.

הכלל השלישי קובע שכדי להימלט מאפקט ההתמכרות, צריך להקשות לעצמנו את החיים. כן, מה ששמעתם. עדיין לא נולדו האנשים שעושים דיאטה וממלאים לעצמם את הארונות בשוקולדים, כדי "להרגיש שזה מאתגר יותר". אז למה אנחנו מתנהגים ככה? אם סמארטפון זה דבר ממכר, נעביר כמה שיותר מהפעילות הממכרת לאמצעים נוחים פחות ונגישים פחות. למשל, איך ייראו החיים שלכם אם תקראו מיילים, תגלשו בפייסבוק, תקראו חדשות ותצפו בסרטונים רק ממחשב, בזמן ידוע שאתם מקצים לכך, ולא "על הדרך" או כדי לשרוף זמן? בשביל זה, תקשיבו טוב – נסיר את כל האפליקציות הממכרות הללו מהטלפון, ואם צריך - נתקין אותן מחדש, אבל רק במחשב.

במכשיר שלי הסרתי את המייל, הדפדפן, הפייסבוק, אפליקציות החדשות למיניהן ועוד ועוד יישומונים שאני לא באמת צריך כל הזמן. נרשמתי לשירות ששולח לי סיכום חדשות יומי במייל, והגלישה שלי נעשית רק ממחשב (מסונן) כשיש לי פנאי לכך. המכשיר משמש בעיקר להודעות ולטלפונים (וגם כך אני מכבה מדי פעם את הרשת האלחוטית כדי לא להיות מוצף), וכמובן בכלי עבודה שמסייעים לי – ווייז, פנס, סורק מסמכים, מפות, תחבורה ציבורית וכלים נפלאים אחרים שבהם אני משתמש רק כשאני צריך. ומה אם יש משהו שאני ממש חייב לבדוק באינטרנט? מממ... כותב על דף ומחפש במחשב בזמן שהקדשתי לכך. איזה שקט.

ועוד טיפ חשוב: בווטסאפ יש חיווי כחול של שני "וי" כשההודעה נקראה בצד השני. גם זה סוג של מכונת מזל, "קראה או לא קראה? ואם קראה, למה לא הגיבה? ובכלל, אני לא פותח הודעות מסוימות כדי שלא ידעו שקראתי ולא הגבתי. אהההה!". תכבו את זה, ותראו כמה החיים משתפרים.

כלל 4: חוזרים לחיות

הכלל הרביעי, והוא בעיני החשוב ביותר, מתחבר לנושא שבו פתחנו. אי־אפשר לנצח את הכלים הטכנולוגיים אם לא נזכור שרוב הפעילויות שמסבות לנו הנאה אינן פעילויות טכנולוגיות. מפגש עם בני משפחה וחברים, מאמץ אינטלקטואלי, לימוד תורה, נגינה והאזנה למוסיקה (מתי בפעם האחרונה הקשבתם לדיסק שלם מהתחלה ועד סוף?), ציור, בילוי בחיק הטבע, התנדבות, קריאה ועוד ועוד. אלה הדברים שבאמת עושים אותנו מאושרים, ולא, במחילה מכבודכם, גלישה חסרת מעצורים באינסטגרם. ועל כך נדבר בטור הבא – והמסכם.

פורסם לראשונה בעלון 'קרוב אליך'