האם צריכה לעניין אותנו הבושה של רוצח?!

אלוקים מצווה את משה להילחם במדיינים: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר ל"א, ב'), והוא מודיע למשה, שאחרי המלחמה – "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", תיפטר מן העולם הזה ותיאסף אל עמיך.

רש"י כותב: "אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר". משה ממהר לקיים את ציווי השם ושולח מיד חלוצי צבא, על אף שהוא יודע שככל שיזדרז ביציאה למלחמה, כך תוקדם פטירתו. זו גדלותו של משה רבנו. כשרצונו האישי "מתנגש" עם רצון אלוקים, רצונו האישי נעלם, ולו יהיה זה הרצון החזק ביותר שבאדם – רצון החיים.

מובן, שכאשר שמעו בני ישראל את הציווי ואת ההשלכה שלו, הם ניסו "לסחוב את הזמן" עד המלחמה, משום שלא רצו להיפרד ממשה. הדבר מרומז במילה "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"א, ה'), "וימסרו – להודיעך שבחן של רועי ישראל, כמה הם חביבים על ישראל... ומששמעו שמיתת משה תלויה בדבר, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחם" (רש"י).

במלחמה זו, משה אינו יוצא בעצמו לקרב, אלא שולח את פינחס. מדוע? "הקדוש ברוך הוא אמר למשה "נקום נקמת" - אתה בעצמך, והוא משלח אחרים? אלא, על ידי שנתגדל במדין, אמר, אינו בדין שאני מצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר, באר ששתית ממנו מים, אל תזרוק בה אבן" (במדבר רבה כ"ב, ד'). למשה יש רגשי הכרת הטוב כלפי ארץ מדין, שהרי במשך כמה עשורים הוא חי ונתגדל במדין, כך שהוא אינו רוצה להשליך אבן לבאר ממנה שתה.

מדהים הדבר. אף על פי שאלוקים ציווה את משה באופן ישיר – "נקום נקמת בני ישראל מאת  המדינים", למשה ברור, בעקבות כוח הכרת הטוב שבו, שוודאי אין כוונת הבורא שהוא יעשה את המלחמה, אלא שישלח מישהו אחר. "אינו בדין שאני מצר למי שעשו לי טובה". מידת הדין והציווי "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט') מחייבים שכוונת הבורא שמשה עצמו לא ייצא למלחמה. נזכיר, שהמדיינים החטיאו את בני ישראל וגרמו להריגתם של עשרים וארבע אלף מישראל, ולמרות זאת משה רבנו מבין שלא יתכן שהקדוש ברוך הוא יצווה אותו לעשות משהו שנוגד את מידת הכרת הטוב.

פרשה זו חלה בדרך כלל בתקופת ימי בין המצרים, ימים בהם מתאבלים אנו על חורבן בית המקדש – הראשון והשני, ואנו נזהרים בהם יותר מתמיד בעניינים שבין אדם לחברו.

הרב לייב חסמן ("אור יהל" בפרשה זו) מעצים את המסר מאחד הסיפורים הידועים על חורבן בית שני - סיפורם של קמצא ובר קמצא (גיטין נה ע"ב). ראוי לחזור על הסיפור ולו רק כדי לקבל זווית ראויה נוספת, המוכרת פחות לאנשים. נזכיר אותו בקצרה.

התלמוד כותב שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט' ע"ב). אחד הסיפורים שבטאו את שנאת החינם הזו הוא הסיפור הבא: אדם אחד ערך סעודה גדולה, וביקש משלוחו להזמין לסעודה את קמצא ידידו. בטעות הזמין השליח את בר קמצא, שהיה שונאו של עורך הסעודה. כשקיבל בר קמצא את ההזמנה שמח מאוד, בחשבו שבעל הסעודה מעוניין להתפייס עמו. מובן שהוא בא לסעודה. כשבעל הסעודה ראה את בר קמצא, כעס מאוד, וציווה עליו לצאת תיכף ומיד, למרות תחנוניו הרבים של בר קמצא שלא לביישו.

בר קמצא כעס מאוד. במיוחד הציקה לו העובדה שחכמי ישראל ראו את ההשפלה ולא מחו בבעל השמחה. כיוון שכך, החליט לפנות לקיסר הרומאי, וההמשך ידוע – זוהי נקודת ההתחלה שממנה התגלגל חורבן המקדש. הרי לנו, בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים.

לאחר שהתלמוד מביא את הסיפור הזה, הוא מסכם כך: "אמר רבי אלעזר, בוא וראה כמה גדול כוח הבושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". התלמוד מדגיש את עוצמתו של כוח הבושה, שהוביל לשריפת בית המקדש. לא יאומן – מי הוא זה שהתבייש? אותו בר קמצא, שהתברר כרודף – רוצח שפל אנשים שמלשין לקיסר על היהודים, ומחמתו נגרם חורבן בית המקדש ונרצחו רבבות מעם ישראל. האם למישהו אמור להיות "אכפת" מהבושה שלו? וכי לא מגיע לו להתבייש?

אכן כן. הבושה גרמה לחורבן ירושלים, ולא משנה כמה בר קמצא רשע - המסר שיש מהסיפור הוא, כמה גדול כוח הבושה.

מדהים לראות את דרישת התורה בענייני בין אדם לחברו, גם ביחס למדין ולאנשים שהצרו לעם ישראל.