מדוע משה רבנו לא חוזר בו מהביקורת?

במשא ומתן הארוך שבין משה לבני שבטי ראובן וגד על עבר הירדן המזרחי ובקשתם לקבל אותו כנחלתם – משה "תוקף" אותם בחריפות רבה מאד, בביטוי 'והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל' (ל"ב י"ד, ולהלן עוד). משה גם מאשים אותם בהשתמטות ובגרימת דה-מורליזציה. בני גד וראובן שומעים בסבלנות הראויה לציון את הביקורת הנוקבת, ולאחר מכן משיבים שלא היתה כוונתם כלל להשתמט ולברוח מן המערכה, הם מתכונים להיות "חלוצים בקרב" ולא לחזור אל משפחותיהם עד סיום הכיבוש והחלוקה, שנמשכו שנים רבות!

אם מותר לשאול, קצת מפליא שמשה לא מתנצל על הביקורת החריפה, שלכאורה מתבררת כמוטעית. אולי אף מותר לדון מדוע מלכתחילה הוא לא מתשאל אותם יותר בטרם יבטא משפטים כה חריפים?

נראה להציע כי אכן הביקורת לא התבררה כמוטעית. אחרי הכל, היה בהתנהלות שלהם פן מסוים של חטא המרגלים – אם כי לא בכל המובנים ולא באותה עוצמה.

נאמר על חטא המרגלים "וימאסו בארץ חמדה..." (תהילים ק"ו, כ"ד). מלבד לשון הרע והוצאת דיבה ומלבד חילול ה' שהיה כאן, מדגיש הפסוק דווקא את החטא שגרם לדורות את הגלות ואת הפסד ארץ ישראל – "וימאסו בארץ חמדה", ולכן נגזר עליהם "להפיל זרעם בגויים לזרותם בארצות".

במובן הזה יש גם בפניה של בני גד וראובן פן מסוים של "וימאסו בארץ חמדה" בזעיר אנפין, מה עוד שחז"ל מבקרים אותם על כך ש"חבבו נכסיהם יותר מגופם", סדרי העדיפויות שלהם לא היו נכונים – מה שאולי גרם גם לוויתור על מעלת ארץ ישראל... ארץ ישראל היא רוחנית וקדושה, וכפי שכתב המשורר רבי יהודה הלוי – "אוויר נשמות אוויר ארצך" – וקצת נטייה לחומרניות, לרכושנות, מביאה גם לזלזול בחשיבות הארץ הקדושה.

ארץ חמדה

לרגל הימים בהם אנו מתאבלים על הגלות, נתייחס יותר בהרחבה לרעיון של חיבת הארץ, המלווה אותנו כבר מהפרשה הקודמת.

כפי שאנו אומרים גם בברכת המזון, ארץ ישראל נקראת "ארץ חמדה טובה ורחבה",  וכאמור בתהילים על המרגלים, "וימאסו בארץ חמדה...".

המשמעות של "חמדה" - דבר שחומדים אותו. זה המושג "נחמד" - אבל נראה שעומק המשמעות היא שהשגתו תלויה בכך שחומדים אותו ומבקשים אותו (כך, אגב, גם השבת, שנקראת "חמדת ימים"...).

נראה שהחיבור לארץ ישראל תלוי באהבתה ובחמדתה, וזה חלק מחומר הדבר, שדווקא ארץ זו שהיא "ארץ חמדה", מאסו בה – ובכך הפסידו את הקשר אליה.

מכאן קריאה לקצת יותר "ציונות" – במובן האמיתי של המילה, גם לנו יש מה להתחזק באהבת הארץ, ולא לתת לשגרת מגורנו בה להמעיט מגודל הזכות והחיבה.

חיבת ציון ואהבת ארץ ישראל

"חיבת ציון" אינה ערך לאומי או מושג ארכאי, חיבת ציון היא דרישה שכל אחד מאיתנו נדרש אליה, ואנו צריכים - על אף שזכינו לגור בארץ הקודש לשמור על הזכות הזו - ולהעריך אותה.

וכפי שנאמר במסכת סוכה דף מ"א (לגבי גזירת רבן יוחנן בן זכאי שתיקן מצות נטילת לולב כל שבעת ימי הסוכות בכל מקום על אף שמן התורה המצווה כל שבעת ימי סוכות היא רק במקדש, וכן ביחס לתקנה נוספת המוזכרת שם שהיא זכר למקדש) מנין שצריך לעשות "זכר למקדש"?  אמר רבי יוחנן שנאמר בכתוב "ציון היא דורש אין לה" – מכאן שצריך להיות "דורש ציון".

קצת מצער ש"לא חושבים פעמיים" לפני שיוצאים מהארץ – מה שדורש גם היתר הלכתי (העובדה שאדמורי"ם יוצאים לחופשה בחו"ל אינה מהוה היתר גורף, מסתבר שאנשים המנהיגים קהילה ועול ציבור על צווארם אינם יכולים לנוח ולשחרר את המתח והלחץ הנפשי במקום שבו הם ממשיכים להיות עם הציבור), יתכן שהיתרים דומים או אחרים ישנם לעוד אנשים – אולם צריך לזכור שצריך היתר הלכתי גם ליציאה זמנית – מלבד שיקולים של הפרעות רוחניות אחרות שצריך לשקול, ואת כל השאלות הללו מוטב שאדם לא יפסוק לעצמו – הן מצד הידע ההלכתי והן מצד השיקול הסובייקטיבי).

הבה נתבונן בפרשת השבוע הקודמת - פרשת פינחס (במדבר כ"ז, א'), שם מסופר על בנות צלפחד המבקשות את חלק אביהן בירושת הארץ, והתורה מדגישה את יחוסן: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר וגו' למשפחות מנשה בן יוסף". על כך כותב רש"י מדברי חז"ל, "למשפחות מנשה בן יוסף למה נאמר? והלא כבר נאמר בן מנשה? אלא לומר לך, יוסף חיבב את הארץ שנאמר והעליתם את עצמותי מזה, ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה".

שם בפסוק ו' כתב רש"י (ומקורו בגמ' ב"ב קי"ט ע"ב ובספרי) – "ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".  הוה אומר: הרי אלו הן הלכות ירושה, ומדוע לא נאמרו מפי משה ככל הלכות התורה? "זכו בנות צלפחד שתאמר על ידן!". מדוע זכו לכך - לא מוסבר. כנראה זה פשוט, שגם זאת מפני חיבת הארץ שלהן.

כאשר יש לאדם אהבת ארץ ישראל הוא יכול להשפיע על כל סביבתו, וזאת אנו למדים שוב מאותו עניין. רש"י לעיל (כ"ו ס"ד) מציין כי גזרת אותו דור, שלא נכנסו לארץ אלא מתו במדבר בעקבות פרשת המרגלים, לא נגזרה על הנשים! כל הגברים בגיל 20 עד 60 מתו, אך לא נשים. ומדוע? כותב רש"י: "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן".

הבה נתבונן! הרי הן אמרו זאת בשעה שכל ישראל כבר חפצים להיכנס, והאנשים אמרו מה שאמרו בשעה קשה, כששמעו דברי המרגלים לפני ארבעים שנה! אתמהה!

נראה כי חז"ל ידעו שהנשים לא היו בכלל הגזרה מפני שלא היו בכלל "וימאסו בארץ חמדה", ומצאו שורש לזה בחיבת הארץ שנתגלתה בבנות צלפחד. למדנו שבנות צלפחד, שחבבו את הארץ, היתה להן השפעה על כל בנות ישראל!

כדאי בימים אלו להתחזק ביחס הנכון לארץ ישראל ולעיר הקודש ירושלים – שאמנם זכינו לבניינן הפיזי, אך הן עדיין חרבות במובן הרוחני, כאשר למרבה הצער אנו חווים ניסיונות בלתי פוסקים לנגוס עוד ועוד בקדושתן, לפגוע בשמירת השבת בחוצות ובפריצת גדרי הצניעות, ומי יתן ונזכה לראות במהרה בנחמת ציון ובבניין ירושלים.