מפני מה זכה רבי יוסף קארו לחבר את השולחן ערוך?

בדורו של מרן היו שלשה שכל אחד מהם היה ראוי לחבר בית יוסף ושלחן ערוך. ושלשתם היה שמם "יוסף". הראשון, מרן רבי יוסף קארו. השני, רבי יוסף בן לב, מהריב"ל, שמלבד השו"ת שלו חיבר שיטה על גטין, ומהרש"א בגטין מזכירו רבות וכותב "הקשה הרב בן לב". והרב השלישי היה רבי יוסף טאיטצאק, רבו של מהרשד"ם רבי שמואל די מודינא מעמודי הפוסקים, ורבו של הראשית חכמה רבי אליהו די וידאש. בספר ראשית חכמה מספר עליו, שלא ישן במטה ארבעים שנה, אלא היה יושב ולומד כל הלילה, והיה מניח לרגליו שני ספלים של מים צוננים, כדי שיכניס לתוכם את רגליו כשתתגבר עליו השינה, ורק ביום היה מנמנם מעט, וסיפרה כן אשתו אחרי פטירתו.

וכתב החיד"א: משמיא קא זכו ליה לרבינו יוסף קארו שהוא יחבר את השלחן ערוך ולא אחר. ומספר עוד, לאחר שמרן חיבר את הבית יוסף, גזר רבי יוסף בן לב שלא יכניסו את הספר הזה לבית מדרשו, לא מחמת קנאה חלילה, אלא מחשש שספר זה יחליש את המרץ של תלמידיו ביודעם שיש להם על מי לסמוך. היו לו ששים תלמידים גדולי תורה בקיאים בכל הש"ס, וביותר היה כל אחד בקי במסכת אחת שהיה יודע אותה על בוריה. ולא היה קוראם בשמם, אלא לזה ברכות ולזה שבת, עירובין, פסחים. וכשהיו לומדים טור ללא הבית יוסף, והיה הרב יודע שהמקור נמצא במסכת עירובין, פונה ל"הרב עירובין" ומבקשו שיאמר את הסוגיא, ואותו תלמיד פורש את הכל בעל פה, גמרארש"י ותוספות. וכך ממשיך הרב בלימוד הטור, וכשיודע שהמקור ממסכת יבמות, אומר ל"הרב יבמות" שירצה את הסוגיא, וגם הוא אומר הכל בעל פה, והיו ממש 'כמו חי כמו חרון ישערנו' (עפ"י תהלים נח, י), כמו ספר תורה חי! משום כך חשש הרב שהבית יוסף יחליש את מרצם ויחשבו שאינם צריכים לטרוח כל כך, וגזר שלא יכניסו את הספר הזה לישיבתו.

יום אחד היה מהריב"ל קורא את הטור ונשכח ממנו המקור. שאל את תלמידיו אם יש מי שזוכר היכן המקור. אך 'אם רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו'. ביקש שיביאו את הבית יוסף, פתחו והנה הביא מקור ברור מסוגיא מפורשת. אמר כנראה משמיא זכו ליה, אני מבטל את גזירתי, ומאז הותר הבית יוסף לבוא בקהל...

השכינה שורה עם בעל הענוה

ורבינו החיד"א מוסיף וכותב, הטעם שכל זכות זו נפלה רק בחלקו של מרן, מחמת הענוה שלו! בבחינת מה שאמרו בעירובין יג (ע"ב), "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". בית הלל לא היו מעלימים את דברי בית שמאי, אלא מזכירים אותם ומנמקים את טעמם לאחר מכן.

ומרן הבית יוסף בספרו כללי הגמרא מקשה, וכי בגלל שבית הלל היו נוחין ועלובין פוסקים הלכה כמותם? וכי כששני חכמים חולקים בודקים את המידות של כל אחד ופוסקים כמי שיותר עניו? אטו עושים פרוטקציה או שנותנים להם פרס?

ומתרץ, כיון שבית הלל היו ענוים, ממילא השכינה היתה שורה במעשי ידיהם, כמו שאמרו (סוטה ה.), "אמר רב יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני". 'כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים' (ישעיהו נז, טו). אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם! שנאמר 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל', אל תקרי "אותו" אלא "אתו" לא אוכל. ואם השכינה עם העניו, בודאי שהלכה כמותו.

לכן אני הרב הראשי ולא אתה...

במרוקו היו שני חכמים גדולים, רבי שלמה אבן דנאן ורבי רפאל אלנקווה. רבי רפאל היה הרב הראשי ואב"ד וכל ענייני הציבור היו מוטלים על שכמו, ורבי שלמה אבן דנאן היה ראש ישיבה חריף ומפולפל. יום אחד נפגשו שניהם יחד, פנה רבי שלמה לרבי רפאל ואמר לו, ביני ובינך יודע אתה שאני גדול ממך, מפני מה בחרו בך שתהיה רב ראשי ואב"ד, ואילו אותי מינו רק ראש ישיבה, מה העוול הזה?

צחק רבי רפאל ואמר לו, אספר לך מעשה. אתמול הגיע "שלוחא דרחמנא" שליח מארץ ישראל לגבות כספים, וכבדתי אותו שידרוש לפני המגבית, שמע נא ואומר לך מה הוא דרש. שמע רבי שלמה את הדרוש והתחיל מעוות את פניו, אין בדברים לא טעם ולא ריח!

- התדע מה אני עשיתי? אחרי כל משפט שהוא אמר נישקתי את אצבעותי ושמחתי, חשבו כולם שכנראה דבריו כל כך עמוקים שרק הרב מבין אותו והם לא מבינים, ובאמת לא היה בהם לא טעם ולא ריח.

- במקומך הייתי מגרש אותו ומסלק אותו, אמר רבי שלמה.

לכן אותי עשו רב ראשי, ענהו רבי רפאל.... כשראו שכל כך נישקתי את ידי, הרימו כולם את תרומתם ונתנו לו בעין יפה, האחד נתן עשרת אלפים דולר והשני חמישים אלף, כיון ששיבחתיהו 'ישקני מנשיקות פיהו'. על ידי הרב הרויחו עניי ארץ ישראל, כולם היו בטוחים שהשליח גאון עצום, ורק אנו לא מבינים את דבריו.

הענוה משתלמת! רבי רפאל היה ענוותן באמת, וכפי שנראה בספריו. רבי שלמה אבן דנן היה חריף, חיבר את ספר "אשר לשלמה", מלא פסקים חריפים ופלפול.

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן.