"איך לא ידעתי", פרק י"ג - מיידנק – הזמנה בגיל שלושים

בדרך למיידנק באה שילת לשבת לידי, רותם וטניה לפני, ויפעת ושקד בספסל המקביל. זה מצחיק לראות איך נוצרות חברויות חדשות ויש מעמדות חברתיים אפילו במסע לפולין עם סטודנטיות בנות עשרים וחמש ומעלה, כאילו לא השתנה כלום מהתיכון.

כל המשבצות מאוישות ואפילו מי שאין לה מקום, מוצאת את עצמה במשבצת של מי שאין לה מקום.

אפילו את המתלוננת הסדרתית יש כאן. היא מתלוננת על מזג האוויר ועל המלפפון הלא טעים. ותמיד יש את 'מתקנת החלומות' שבאה לסדר את העניינים, להרגיע ולומר שהכל טוב, שהמלפפון טעים, הסנדוויצ'ים גם, שזה שאנחנו לא רגילות לטעם לא אומר עדיין כלום, ושנכון שקר מאוד וכולם מרעידים גם מתחת לכל השכבות, אבל זה כל הכיף.

עכשיו שילת לידי, מזהה את הדרך למיידנק, וזוכרת אפילו את השדות המשתרעים שבכניסה. יש לי תמונה שצילמתי כאן, וכאן - היא מצביעה אל האופק, יש לי תמונות עם כל הכיתה, ועם החברה הטובה שלי מאז. איזה מוזר זה לחזור אחורה בזמן ולמצוא אותך לצידי, במקום את המחנכת הצעקנית של כיתה י"א עם הקצוץ הבלונדיני.

דווקא את מיידנק אני זוכרת יותר מדי, ולא ממש לטובה. הייתי ילדה קטנה בת שבע עשרה וחצי והכל המם אותי וסטר לי על הפנים, ברמה שלא יכולתי להכיל, כשהגענו למשרפות - התעלפתי.

ניסיתי אחר כך להתאושש. חזרתי הביתה, חילקתי מתנות מפולין, פיתחתי תמונות וסיפרתי חוויות. אבל הסטירה המכאיבה נשארה כל הזמן.

הבטחתי לעצמי שביום בו אגיע לגיל שלושים אבוא לכאן שוב, לאסוף את כל המילים והמראות שהשארתי זרוקים על הארץ, רק בגלל שלא היה בתוכי מספיק מקום לקחת אותם. כשאהיה בת שלושים, הבטחתי לעצמי באותו חורף אומלל, אחזור לכאן שוב, גדולה ואחרת.

מהר מאוד שכחתי משבועת הנערות הנסערת שלי...

אני לומדת לתואר שני, מתגוררת בדירה משלי, ומנהלת חנות בגדים בין לבין. יש לי אלף עיסוקים ותוכניות ואני נוסעת את החיים כמו מכונית מרוץ על כביש מהיר. פולין הייתה אמורה להיזרק איכשהו בפח של גיל ההתבגרות.

אבל אז שלח לי האלוקים ישר למייל שלי את ההזמנה של 'נפש יהודי', ונתקפתי בהלם.

אני מסתכלת במייל, פעם ועוד פעם ומרגישה איך ההבטחה הישנה הזאת חובטת בי, כאילו הייתה ברק ורעם ביחד. שילת מסובבת את גדילי הצעיף על אצבעה הרזה והארוכה. עד שהיא הופכת להיות פקעת כתומה ומכודררת. הצעיף הכתום הולם מאוד את שערה הערמוני ונותן לה מראה של דמות מצוירת שנגזרה מאיזה ספר ישן.

זה היה הזוי, אבל הכי אמיתי שאפשר. שילת משליכה באחת את כל הסליל הכתום ומותירה יד נקיה ושתי אצבעות פרושות. בעוד יומיים אני בת שלושים, היא לוחשת לי בהתפעמות, בעוד יומיים בדיוק...

ואני הבטחתי לחזור לכאן בגיל שלושים.

היא מציצה בי רגע, רוצה לראות אם הבנתי כמה מופלא היה התזמון, וכמה אלוקית הייתה ההזמנה הזאת, וכשנחה דעתה מתגובתי, היא שבה למשוך בשערות הצעיף הגדול שלה.

הבנתי שהפעם שום תירוץ לא יתקבל. ארזתי את עצמי ואת כל התוכניות והעיסוקים שלי ובאתי לפה. אשה בת שלושים שדורכת על עקבות של ילדונת מבוהלת בת שבע עשרה...

הא... הרבנית! אם זה לא נס זה, אז מה זה נס?!

האמת שבעיני כל מה שקורה כאן הוא נס אחד גדול ופלא בלתי נתפס.

הבנות האינטליגנטיות והעסוקות הללו. שבאות לכאן כדי לנסות לצעוד בשביל חדש ולא מוכר. האמונה לא מגיחה כאן מהדלת האחורית, והיא לא כפויה או מסיונרית. להיפך, היא גלויה וברורה, ומציעה את עצמה בלי להתחבא מאחורי מילים פלורליסטיות גבוהות. כולן ידעו טרם המסע לאן הוא ייקח אותן ומהן תחנותיו העיקריות, כולן הכירו את הצוות וידעו שהוא אולטרא-חרדי בלי פשרות, והבינו שתהיה שם מנה גדושה של יהדות ושל מסורת. וכולן באו, לא למרות כל אלה, אלא באמת בשבילם.

את הפרטים ההיסטוריים הן מכירות, ולא מתעניינות ממש בעובדות היבשות או במידע הרב שיש כאן לצוות כולו. הן בעיקר רוצות לשיר מהלב, להרגיש מהנפש ולשמוע את כל המילים הללו שלעולם לא שמעו. "אִמרו לנו עוד מכל זה", הן אומרות ועיניהן רעבות, "ספרו לנו עוד על עצמנו. מה זה להיות יהודי? מה זה להיות שייך לכאן?"

העולם שסביבן מציע אינסוף חוויות במרחק הקשה בלבד, הכל נגיש וזורם וקל. יש עוד הרבה מקומות לנסוע אליהם, כמו שאמרה לי שקד במטוס, ומסע לפולין זה משהו שלא מתחרז עם שום טיול אחר בעולם. ובכל זאת הן כאן, נענות באומץ לאתגר הרוחני הפנימי, ובאות להתמודד מול השאלות הגדולות, לנסות לקבל עליהן תשובות אחרות ולהתמודד עם כל מה שטייחו כל השנים מאחורי סטיגמות או תוכניות תקשורת רדודות.

הן באות עם כל האומץ והכנות, לתת הזדמנות אמיתית בתוכן לשמוע את התשובות האחרות.

ואם זה לא נס. אז מה זה נס?!

כמעט כולם כבר היו במיידנק. ומיידנק זה לא מקום שאפשר באמת לשכוח מה ראו בו. ואולי לכן אין כמעט מילים במקום הזה, ולכן הן שותקות כמעט כל הזמן, מסתובבות כאובות בין המבנים, הדרגשים, הצריפים, חדר הרחצה. חדר החיטוי, תאי הגזים והמשרפות.

דמעות גדולות ושקופות תלויות כל הזמן על הריסים וזולגות על הלחי, רק כדי לתת לאחרות לבוא גם הן. במיידנק אין מילים. רק גרון חנוק כזה מאלף בכיות נוראיות שתקועות בו ולא יכולות לצאת.

יפה לך הבכי מיידנק. המשיכי לבכות, כי כל הדמעות בעולם לעולם לא תשטופנה את הדם שזרם כאן, כל הדמעות שבעולם.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.