"כל מה שהיה קשה לנו, כשאמא לא היתה" – סיפור לחופשה ולשלושת השבועות

תגידי את האמת: כשאת חוזרת מנופש בו רצית לפתוח דף חדש, לשכוח מהכל, בואי נעז: רצית לברוח מהבית, לא לשמוע שום ילד כי את עמוסה ועייפה ואנושית, ואת הכי אוהבת אותם בעולם, אבל לאחרונה משהו הגיע לכדי כמעט פיצוץ, וכאן בדיוק את חייבת לקחת פסק זמן מרוחק –

אם עשית את זה, והשארת אותם לבד, בלי מלוי מקום של אמא, כי אין כזה דבר בעולם -

תגידי, את האמת – את באמת רוצה לשמוע שהם הסתדרו מצוין מסומן ומתויק והכל הכל דפק כמו שעון לא שוויצרי – אלא שמימי?

את באמת רוצה לשמוע שהיה להם כזה טוב, והם אכלו כזה ערב ומתוק ומקסים, ורק לחם מלא, עם סבים וירקות, ולא היינו צריכים בכלל מלח, לירקות, כי הם טעימים ככה, מהטבע, וישנו בזמן כל כך, והיה נפלא לקום מוקדם, ורעננים יצאנו לבית הספר, ולא ברחנו ממנו, והיינו תלמידים חרוצים, ושמענו בקול כל המלמדים, וצליל של מריבה לא נרשם בפרוטוקול, וכל מי שאכל, מיד גמר את כל הקישואים, והחזיר את הצלחת לכיור, והדיח אותה מעדנות ונגב את טיפת המים שהעזה לטפטף בכל זאת על המרצפות הבוהקות...

* * *

האוטובוס משקשק בואכה העיר. אסתר לא בטוחה שהיא התאווררה מספיק, אבל משהו לא מפסיק לצבוט בה: הם לא התקשרו!!! ניסו רק בתחילה, אבל אחר כך שקט. דממת אלחוט. היא מצידה, לא לחצה על הכפתור הירוק. כך סכמה עם בעלה, ששלח אותה בכל לשון של בקשה ושל התראה ושל ציווי: לכי לנוח, מגיע לך. כמה ימים של התרגעות. של אגירת כוחות. של אמא שמותר לה וחובה לה לשמור על עצמה.

ואז יש לאסתר די פנאי לחשוב. היא חוזרת לבד הביתה. לא רצתה להצטרף לשום חברה שפגשה שם בקייטנת אמהות תשע"ו. היא רוצה לשבת עם עצמה. עם השקט שנתן לה בורא עולם. נכון, הנופש היה בימי בין המצרים, ימים עצובים שלא יודעים איך בדיוק להתעצב בהם... הדילמה הפנימית הזו בלטה במיוחד בתוכניות היפות והערכיות שהיו. מצד אחד, חשוב ליהנות את האמהות הנפלאות, ומאידך... התוכניות שחסמו את המוזיקה, ואלו שהזהירו לא לצחוק מדי.

הקונפליקט העז הזה הקשה עליה ללכת על החבל הדק של בין לבין.

אז רגע, אנחנו מצטערים על החורבן? אנחנו מצליחים להיות בו? ומצד שני, איך נצליח להיות בו? הנה, אצלם לדוגמא, אחרי תשעה באב, יש בר מצווה.

ראשונה. בכור. ילד בכור נכנס לעול מצוות. עכשיו הם מתחילים עם ההזמנות. איזה יופי. איזו הזדמנות לבחון מהצד מה נהיה במשך השנים. שלוש עשרה שנה שהם כבר עמלים על בנית הבית. על ריפוד הקן. על לווי הגוזלים. על אחיזה איטית או תעופה מהירה. פתאום הם אלו שמזמינים אנשים לשוש איתם משוש. פתאום הם "ישמחו שתשתתפו בשמחתם". מרגש.

אז מה, איך אפשר להצטער עכשיו על ירושלים, בד בבד עם ההכנות?

איך?

הצגות זה לא בשבילך, אסתר.

הנה. את לא הצלחת להציג לילדים שאת צריכה אותם, פוצי מוצי, קרוב ללב. והם כל עולמך, הגם שתודי, נו, תודי אחרי הנופש שהם כן כל עולמך.

 אבל רק השם יודע, וגם ברוך, כי בזמן האחרון, אחרי מה שעברתם, היית חייבת לעזוב טיפה את העולם שלהם הכרוך בעולמך שלך, כדי לחזור אליו. ויאמר לשבחו של ברוך, שהוא זהה והבין ואפשר.

* * *

היא רוצה להתקשר. לא. היא תבוא בהפתעה. לא. היא תודיע שהיא בדרך. שהם יסדרו את הבית לכבודה. לא. הבית מסודר. הכל מטופטפ, מאורגן, מדוקדק. עובדה, הם לא התקשרו. אבל איך מוישי בן השנה הסתדר? מעולם לא נפרד ממנה ליותר משלוש שעות, המפונק הזה. ומה עם איילה, שרק לב של אמא יודע לזהות אם היא צריכה לשון, או זקוקה למנת תשומת לב עסיסית, אחרת היא מפתחת לה קוצר נשימה מפחיד? טוב, נו. הם הסתדרו. אל תתקשרי.

בניגוד לקרב המתרחש בלב של אסתר, על צג הפלאפון הכל רגוע. שלו, שקט ככינרת. אין שום שיחה שלא נענתה.

נו, תגידי כבר את האמת, אסתר.

את מתגעגעת? נורא. רוצה לראות שטיח אדום, וכוס ברד וכביסה ריחנית? מאוד. מדמיינת וילון מתנפנף, וארוחת בריאות ושינה חלומית ביוזמה אישית, לא יאוחר משש, ושקיעה מאוחרת לא מעניינת אף אחד. בטח. אה, ולאחר חמש דקות תמימות ויסודיות של צחצוח בריא ומזין.

מעוניינת לדעת שאיש לא אחר לחיידר, וכולם קצרו פתקי הצטיינות מלהיבים – תפוקה שרחוקה מלהיות בתקופה שרפאל וגבריאל כבר הציצו בקנאה לעבר חופשת הבנות...

מעוניינת לדעת שכל הציור כאן, הוא מציאות? כן. כלומר, כן.

כלומר, לאאאאא - - - - -

אסתר עוצמת עיניים. חשוך באוטובוס. עשר בלילה. אולי כולם ישנים, אולי כולם ערים. אולי הבית בוהק, אולי צריך לסתום את כל החושים מולו. אולי יש יללות ומתי אמא תחזור כי אי אפשר, ואולי נשימות קצובות ואושר עד מרחף על השפתיים.

אולי.

אולי בעלה לומד עכשיו בסלון, וקול נגינתו משובב נפש. וכשהיא נכנסת, הוא מספר לה שהימים שעברו היו נפלאים ממש. הוא לא הרגיש שום-שום-שום הבדל. הילדים הסתדרו נהדר. רעם לא הרעים בבית, וצפור כן צייצה בדואט מושלם. אכלו צהרים בלי לדעת איך מאייתים נקניק, וצבעו בעדינות את כל הציורים שהוא צייר להם - צייר שלא יודעת להבדיל בין אריה ישראלי לחתולה משוויץ.

הנה, את רואה? הם ישנים מזמן. אין ציוץ. אני לומד כבר ארבע שעות ארוכות בריכוז שאיני זוכר דוגמתו, על מפה עם עציץ זכוכית ופרחים חיים שאיש לא נסה לשבור...

אני שוברת! ככה קרא בה קול איום. לרסיסים! עם קול ניפוץ עז ומקיץ נרדמים.

שוברת את היופי הפסטלי הזה. העדין והמוגז. בעל הצבעים המדויקים, משיכות המכחול ההרמוניות, והתבלינים המדוקדקים. מציאות ממוזגת נפלא עם כל האלמנטים, שאינה חסרה ואינה יתרה.

עשר וחצי בלילה.

הנה התחנה. העיר החביבה, הרגילה. העמוסה לעייפה. בקושי רב היא סוחבת את המזוודה במעלה הרחוב. מרימה את הראש למעלה. הבית שלה מואר. חדר הילדים דולק עם פלורסנט בטורבו. לו יכלו, לבטח היתה פוגשת ריקוד אינדיאני בחצות. כל התירוצים קבילים; אמא שלהם לא בבית.

* * *

אסתר כבר פותחת את השער הסגול. החורק. הודפת אותו בבלי כוח.

החצר מעוטרת באטבי כביסה. מוישי זרק ואף לא אחד שם על לב. גם השעון של רפאל, מסבא, מתפרקד שם בנחת, ואללי, הנה הבובה המרוטה ואהובת הנפש של איילה!

אסתר מטפסת בגרם המדרגות.

ופתאום הפלאפון שלה מצלצל. אמא, אנחנו לא יכולים כבר, לואט אבא וקולו - העצום בדרך כלל – צרוד לגמרי. מתי את באה? עד עכשיו נסינו לשתוק, באו מים עד נפש, ובלגן עד נופש.

"אני באה מיד!" צליל של צהלה נמזג לתוך הבליל של הכל. צליל של הצלה. של הצללה. וישועה!!! האמת, רווח לה.

* * *

אחת עשרה ושלושים. שקט. לילה. כולם ישנים. לא צחצחו שיניים היום, אבל קבלו את הדבר הכי יקר: אמא. בבית. עם חיוך. ושפיות.

השם, צריך מדה עצומה של יצירתיות, כדי להפוך את הבית כמו שהם הספיקו, וביסודיות שכזו. בא לה לבכות. אין לה כוח לסדר. היא מעבירה טאטוא קליל, לפחות שההול לא יהיה זרוע מדי בחפצים. חבל בכלל שיצאתי. לא. טוב שיצאתי.

כי על הדלת הוצמד דף, בו אבא שלהם רשם באותיות מודפסות ומקרטעות:

"כל מה שהיה לנו קשה כשאמא לא היתה"

עומדת מול הרשימה המקושקשת, והמקרטעת, והמפוצלת אישיות הזו, והדמעות לא מפסיקות לזלוג לי מהעניים. זו המתנה הגדולה ביותר עבורי. יום או יומיים יארכו לי, כדי לחבר את הפאזל של כל החלקים, ולאחות את כל השברים והסדקים, אבל אם אי פעם [מתי הזה היה? היום נסעתי באוטובוס, עם שקט ונופים מתחלפים? לפני שעתיים? ] חלמתי שהם הסתדרו מדי נפלא, ו..הום, כלומר, אההמ... אם מותר לומר, אני... לא 'מיותרת', אבל... כן. מיותרת... אז הנה.

אני חשובה להם, ויקרה, ואדירה ונצרכת! זהירות, אל תגלו לילדים, אבל לו לא נפלה עלי כל המלאכה הזו, הייתי אפילו טוענת, שהאנדרלמוסיה - זו שאין מבחינים בה בין ימין לשמאל, ובין רצפה לתקרה – היא המחמאה הכי אדירה בשבילי!

השם, אז הנה. את כל הבלבולים והתהיות והכאב והלא מוצאים עצמנו, והמחפשים ולא יודעים מה, ושואפים, וכמהים ולא יודעים כמה, והמצטערים שלא יודעים להצטער -

– אנחנו מגישים אליך. כמנחה.

* * *

אסתר מניחה את המטאטא בצד.

איך נצליח מצד אחד לכאוב את הגלות, ומצד שני להתכונן לבר המצווה במינון המדויק? מצד אחד לתכנן מהלכים לפרנסה, וללכת להשתלם במקצוע שלי, ומאידך להתכונן לביאת משיח, ואז לא צריך בכלל ללמוד? מצד אחד לספק לבנותיי בית וחום וים וריח של אוכל ביתי ומזין, ואוכל לנשמה, ומאידך, להצליח לחנך להסתפקות במועט והלאה המותרות? איך נצליח תמיד ללכת על החבל הדק, בלי למתוח אותו מדי, ועם ללכת עם רוחו של כל אחד ואחד מהילדים שחננת אותנו, ושכעת אנחנו מסתכלים אחורה ורואים כמה נבנה הבית בלמעלה מעשור, וכמה הוא התפתח ואיך הוא רופד עבור הגוזלים, וכמה הצמיחו הדמעות שנסכנו?

נכון. צריך לכאוב בצער השכינה, ולשמוע את המיית היונה ואת הגלות בת אלפיים שנה.

צריך לסדר את הבית לכבוד אמא שבאה, להגיש לה נעלי בית וכוס שתיה מתוקה. להניח לה שרפרף נקי ובלי טיפות עכורות, אם תרצה להניח רגל עייפה. אבל, אמא!!! אנחנו בכלל לא מוצאים איפה השרפרף. וכל מי שהוציא את המים הקרים, שכח להחזיר. והתרכיז מזמן נגמר, בהפקרות שבבית הזה, ואין שום כוס שטופה. אפילו הכוסות החד פעמיים נגמרו, ואף אחד לא הזכיר לנו לקנות.

אילו בושות.

"אם אנחנו מרגישות בימים האלה כמו יצורים מפורקים בצורה של לבֵנה חרוכה, ואין לנו שום דבר שלם להביא להשם; אם אנחנו מנסות ואפילו באות לדיבור אישי, ולא מצליחות להגיד אף מילה אמתית או מחוברת, במקום לריב עם זה, הגיע הזמן לחוש הקלה: הנה, סוף סוף מצאנו לי הדגמה. השם, אבא, אתה רואה? זה מה שאני מנסה להסביר כל הזמן ואין לי מילים. הנה החורבן, הנה הלב בגלות. ככה בדיוק הוא שבור". [חיה הרצברג]

ככה בדיוק הוא שבור, הלב שלנו, אבא. אילו בושות. אנחנו לא מסתדרים בכלל.

אז בבקשה, לירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה. בתוכנו. מהר.

אסתר מניחה את המטאטא, ומניחה לעצמה להניח את הראש על הכרית סוף סוף.

היה שווה לצאת, אבל פי כמה היה שווה לשוב.