הרב עובדיה יוסף על ענוותנותו של דוד המלך

 מצינו שאמרו בגמ' סנהדרין צג (ע"ב) על דוד המלך, 'ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו'. ואמר רב יהודה אמר רב, כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. "יודע נגן" שיודע לישאל. "גבור" שיודע להשיב. "איש מלחמה" שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "ונבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר. "איש תואר" שמראה פנים בהלכה. "וה' עמו" שהלכה כמותו בכל מקום.

שואלים מה השבח שיודע להישאל, הלא עיקר החכמה היא שידע להשיב? לפי האמור בדברינו, צריך שידע המורה מי הוא השואל, ספרדי או אשכנזי .

"וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום". דוד זכה לזה מפני שהיה עניו, כמו שאמרו ביומא כו (ע"א), אמר רבא, לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי, דכתיב 'יורו משפטיך ליעקב'. יששכר, דכתיב 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל'. ואימא יהודה נמי, דכתיב 'יהודה מחוקקי'? אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא. והקשה המהרש"א, הרי דוד היה משבט יהודה ובכל זאת פסק הלכה למעשה? ומתרץ, שאני דוד שהיה עניו, ולכן זכה שהשכינה שרתה עמו. וזהו גם ענין בית הלל שפסקו כמותם לא בגלל מדותיהם הטובות, אלא המדות הטובות הוו גרמא שיכוונו לאמת ותהי ההלכה כמותם. וכן כל אדם שהוא שפל רוח, הקב"ה מזכהו שיכוין לאמת.

בוא וראה כמה גדלה ענוות דוד. בפסוק שאמר דוד (תהלים קלא, א) 'ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני', ודרשו רז"ל (במדבר רבה פ"ד פ"כ) "אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד, הדא הוא דכתיב דהוה אמר לפני אלהים ה' לא גבה לבי - בשעה שמשחני שמואל למלך. ולא רמו עיני - בשעה שהרגתי את גלית. ולא הלכתי בגדולות - בשעה שהחזירוני למלכותי. ובנפלאות ממני - בשעה שהעלתי את הארון. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו - כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו, כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך. כגמול עלי נפשי - כהדין ינוקא דנפק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה לינוק משדי אמו כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל! אמר רב אדא ב"ר חנינא, אמר לו הקב"ה, אתה שוית עצמך לגמול, חייך כשם שאין לתינוק הזה עונות כך אין לך עונות, שנאמר גם ה' העביר חטאתך לא תמות. מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו".

הלא דוד היה זרוק אחרי הצאן והכי בזוי ממשפחתו. בספרי הרמ"ע מפאנו יש אריכות דברים בזה מפני מה היה הכי שפל ובזוי מכל משפחתו . והקב"ה אמר לשמואל (שמואל א' טז, א) 'עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל, מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך'. ואמרו בזוהר , לי מלך - מלך שיהיה מלך עלי כביכול, הוא גוזר ואני מקיים! כשבא לישי וראה את אליאב הבכור יפה תואר וגבה קומה, אמר 'אך לה' נגד משיחו'. אך הקב"ה אמר לו 'אל תבט אל מראה ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו', שכן היה קפדן, כמו שאמרו בפסחים סו (ע"ב), "אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן, מאליאב, שנאמר 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת'. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכולהו כתיב 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא". העביר לפניו את השני אבינדב, ויאמר לו ה' גם בזה לא בחר ה', וכן בבן השלישי שמה, והרביעי והבאים אחריו, בכולם 'לא בחר ה''. בסופו של דבר שאל שמואל 'התמו הנערים'? בתחילה אמר ישי, תמו הנערים. אך שמואל מחה, הקב"ה שלחני למשוח את אחד מבניך למלך, ואתה אומר תמו?! עד שקם אחד מהנערים 'ויאמר עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן'. עד כדי כך לא היתה בלב ישי הווא אמינא שדוד יהיה מלך על ישראל מרוב שהיה שפל בעיניהם.

וכשדוד הגיע 'והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא', אמר לו הקב"ה, משיחי עומד ואתה יושב?! קום בפניו! ושמואל ששקול כמשה ואהרן עמד בפני עלם צעיר לימים כזה עודנו בן שלושים שנה (מדרש תנחומא וירא ו).

שוו בנפשכם היאך היתה צריכה להיות התגובה של אדם כדוד שהיה כל כך שפל בעיני יודעיו ומכיריו ולפתע מושחים אותו למלך? והוא אומר, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך איזו גבורה עילאית צריך כדי לכבוש את יצר הרע של הגאוה אפילו בסתר לבבו, ואפילו הכי לא גבה לבי!

'ולא רמו עיני', בשעה שהרגתי את גלית הפלשתי. מי היה יכול להתמודד עם ענק כזה 'שש אמות וזרת', שהוא יותר משלוש מטר, ולפי שיעור החזון איש היה יותר מארבע וחצי מטר, יכל לשחק כדור סל... ודוד הקטן עמד וניצחו על ידי נס, ובכל זאת אומר 'לא רמו עיני'! היה הולך בדרכו לשאול וראשו של גלית בידו, יצאו בנות ישראל וזרקו עליו זהב ותכשיטין כדי שירים את עיניו, אך הוא משפיל את עיניו והולך, ואמר לנושא כליו תרים את הכל קודש לה'. כמו שאמר לשלמה בנו (דברי הימים א' כב, יד-יז), 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף, וכסף אלף אלפים ככרים, ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרוב היה, ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף. ועמך לרוב עושי מלאכה חוצבים וחרשי אבן ועץ וכל חכם בכל מלאכה. לזהב לכסף ולנחשת ולברזל אין מספר, קום ועשה ויהי ה' עמך'. וכי אדם עני יכול להכין כמות כזו של זהב? אלא באותה שעה היה רועה, ובכל זאת הקדיש את כל הזהב קדש לה'.

ועם ענוה כזו של דוד לא פלא שהלכה כמותו בכל מקום. כך כל אדם שמתנהג בענוה סופו של דבר שהלכותיו יתקבלו.

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן.