"אין מקום לשתיים", פרק ט"ו: מקום לשתיים

כולם מחכים לה.

זאת הייתה הרגשתה של גיטי כשהתיישבה לידה העובדת הסוציאלית ורצתה לדבר אתה. כולם מחכים לה. שתתאושש, שתבין, שתעכל ושתלך לדבר עם דבורי. במהלך הימים האחרונים הבינו הרופאים את מידת הקשר שלה עם דבורי.

היא ישבה על הספסל בתחנה, פניה כבושות בידיה והיא מחרישה. אמא ישבה לידה, דיברה, אמרה משהו, הפצירה בה שתקשיב, אבל היא לא ענתה דבר.

העובדת הסוציאלית דיברה אליה, "את רוצה לדבר עלייך ועל דבורי?" היא שאלה בשקט, קולה כמעט בלתי נשמע.

גיטי לא ענתה. נשמעו חילופי דברים חרישיים שלא הגיעו לאוזניה של גיטי, לאחריהן חשה את אחיזת ידה של אמה מתרופפת, והיא קמה מן הספסל, מתרחקת ממנו בפסיעות איטיות וגדולות. גיטי חשה בכאב הממלא את גרונה עד למחנק. הם חושבים שאשוחח בקלות רבה יותר עם אשת מקצוע כשאמי אינה בשטח. הם רוצים שאשתף פעולה. אני לא רוצה לשתף פעולה, לא ולא. לא כעת. לא עכשיו.

היא הזדקפה, הישירה מבט אל העובדת הסוציאלית ואמרה חרש, "אני רוצה ללכת הביתה. אני צריכה לחשוב על זה לבד. אני אחזור מחר, אם ירצה השם". ובלי להמתין לתגובה, הסתובבה והלכה. עיניה תרות אחר דמות אמה ומגלות אותה מעבר לקצה הבניין, נשענת על הקיר.

"אמא!" היא ספק קראה-ספק לחשה.

אמה שמה לבה לכך, והתרוממה מן הקיר עליו נשענה, מביטה בבתה בתמיהה, "מה?" שאלה.

"אני הולכת הביתה. אני אחזור מחר לדבר. אני צריכה ללכת עכשיו".

רבקה לא התווכחה. היא אחזה ביד בתה בעידוד, באהבה, והן עזבו את בית החולים. לי ניתנת האפשרות הזאת, חשבה גיטי בכאב, לדבורי לא.

*

גיטי לא ידעה על השיחה שניהלה אמה עם העובדת הסוציאלית של המחלקה. שתיקותיה הממושכות, ההלם שבו הייתה נתונה, גרמו לאמה דאגה עמוקה. היא ידעה מהי דבורי בשביל בתה, ולבד מכך, גם דאגה מפני השפעתה ההרסנית של האשמה.

אחרי הכול, בשל מי ישבה דבורי במקום הלא בטוח? בשל מי הסתכנה כך? ומי הייתה זו, שזמן מה חלף עד שנזכרה שנערה נוספת ישבה על הבמה?

רבקה לא חשבה, ולו לרגע אחד, שגיטי שלה אשמה. ובכל אופן עמד מול עיניה אותו רגע נורא. גיטי, שישבה עדיין בראש גרם המדרגות, קלטה לפתע הכול בבת אחת, ופרצה בצעקה נוקבת, "ד-ב-ו-ר-י-!"

הכול סבבו אליה באחת. אמה בהתה בה בהלם. האחות נעצה בה מבט השמור עמה לנפגעי הלם וחרדה, הכבאי העביר אליה מבטו בתמיהה, ורק מרים צעקה אליה בחזרה: "גיטי! איפה היא?"

"היא... היא..." גיטי שכחה מעצמה ומחולשתה ודהרה במורד המדרגות, "היא נשארה שם, על הבמה!!!"

"על הבמה?!" המאמנת קראה זאת בחרדה, "לא נשארה שם אף אחת! ספרתי את הבנות שיצאו, כולן חולצו משם!"

"היא לא הציגה", גיטי נשנקה תוך כדי דיבור, "אבל היא ישבה על הבמה כי רצתה לראות אותי. היא שם! היא שם!"

הכבאי תפס ראשון את הנעשה. הוא הדף את העומדים בדרכו, ורץ בחזרה אל האולם כשהוא קורא במכשיר הקשר שלו, "אבי וירוחם, אבי וירוחם, יש לנו חשד לנערה לכודה בין ההריסות!"

רבקה הצטמררה. הרגעים הללו נחרטו עמוק בזיכרונה, ומי יודע, עד כמה נחרטו בלבה הרך, האוהב והצעיר של גיטי שלה.

היא פנתה לשוחח עם העובדת הסוציאלית, ודאגה עמוקה וחרדה גדולה בלבה ובקולה. העובדת הסוציאלית אינה נביאה, אבל ניסיונה ארוך השנים יסייע לה כעת, בבואה להבין מה עובר על הבת שלה.

"איך היא מקבלת את זה?"

"אני לא יודעת. נראה שלא טוב".

"זה טבעי".

"אולי, אבל זה לא טוב".

"קיווית שהיא תשלים עם זה מהר?"

"את האמת? כן".

"תקווה לא הגיונית".

"אולי. הלב שלנו מקווה גם תקוות לא הגיוניות. הוא לא שואל אותנו מה לקוות".

"אם היא הייתה מקבלת את זה בקלות, זה היה גרוע יותר".

"למה?"

"כי הסיבה לכך הייתה אחת מן השתיים: או שהיא לא מבינה, ונצטרך לעבוד קשה עד שתבין, או שהיא מבינה ולא אכפת לה כל כך, וזה אומר שהרבה תמיכה ואהדה היא לא תוכל להעניק".

"אני לא יודעת. אני לא חושבת על זה עכשיו".

"זה ברור".

"אני מרגישה לא טוב עם זה".

"גם את עברת טראומה".

"טראומה? לא הייתי נותנת לעצמי את המותרות שבמילה הזאת. אני שומרת אותה למקרים קיצוניים יותר".

"נדמה לך".

"למה?"

"כי הן קשורות יותר מדיי. נגיעה במארג הזה משנה הכול. את מכירה את אפקט הדומינו?"

"בוודאי".

"כאשר החלק הראשון נופל, ייפלו כולם בסוף. במוקדם או במאוחר זה יקרה. החברה של הבת שלך, אחר כך הבת שלך עצמה, אחר כך חברות נוספות, ואת... אין לזה סוף. כל נגיעה במערכת הזאת מזעזעת את כולה".

"חשבתי שהיא חזקה".

"היא אכן חזקה. לא קשה לראות זאת".

"היא תתגבר?"

"היא תצמח".

"הן היו קשורות כל כך..."

"ברור. וזה לא ישתנה, אם כל אחת מהן תכין עצמה לקבל את השנייה".

"כדאי שתדבר אתה?"

"עדיין לא. כרגע כל אחת צריכה להיות לבדה. יש רגעים שאדם צריך להיות בהם עם עצמו. רק אחר כך תנבוט בו ההבנה לזולתו".

"הן תמיד היו ביחד".

"כרגע אין מקום בלבן אחת לאחרת".

"לא? חשבתי שכל מה שקרה, קרה בגלל זה".

"מה שנוגע באדם בסערה, זה מה שפוגע בו אישית. ייתכן שדובים קמו מרבצם, שדים יצאו מהבקבוק, דברים מתעוררים עכשיו. הן צריכות להיות לבד".

"אין להן מקום אחת לחברתה?"

"לא עכשיו. כרגע אין מקום לשתיים".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.