"איבדנו את בננו היחיד, אך הפכנו לסבא וסבתא בדרך פלאית"

את הרב צבי שטרן (62) פגשתי בבית המדרש 'הליכות משה' כשהוא רכון על תלמודו כאברך צעיר בימים, כאילו זה עתה נכנס הוא לכולל. כששאלתי אותו אם אפשר להפריע לו לכמה דקות, הוא הפתיע אותי בתגובתו המעט צינית והרבה מחויכת: "לעולם אני לא מרשה לאנשים להפריע לי, אבל אתה לא מפריע". הסברתי לו את הסיבה שלשמה הגעתי, והוא נענה בחיוך ובשמחה, אך ביקש לסיים קודם כל ללמוד ובשעה 13:20 נוכל לשוחח.  מי יכול על אדם כזה? בוודאי לא אני. אז הגעתי ב 13:19.

13 שנות ציפייה ושמעון אחד

"בוודאי הגעת בגלל הסיפור של שמעון שלנו זכרונו לברכה", הוא אומר לי, "ואם ככה, אז חשוב שתשב, תיקח אוויר, ואספר לך את השתלשלות הדברים. כי הסיפור של שמעון התחיל לא התחיל בשנה האחרונה, אלא עוד לפני שהוא נולד. ליתר דיוק – 13 שנה לפני שהוא נולד".

למה אתה מתכוון? איך יכול להיות סיפור על אדם שטרם נוצר?

"היינו זוג צעיר - אני ורעייתי מרים שתחי' (61), וכמו כל זוג צעיר חכינו לפרי בטן. עברה שנה, עברו שנתיים, ופרי הבטן לא נראה באופק. אמרנו לעצמנו שזה הגיוני ולא נלחצנו, בעזרת ה' יגיע הילד בעתו ובזמנו. חלפה עברה שנה נוספת, ועוד שנה ועוד שנה, והמתח כבר החל לשרור באוויר. הלחץ החל לתת את אותותיו וכך גם הביקורים אצל הרופאים. הפכנו להורים חשוכי ילדים".

מה עושים בכזה מצב?

"מה לא עשינו?" משיב לי הרב שטרן בשאלה, "ביקור ועוד ייעוץ, תפילה ועוד סגולה, ברכה ועוד תחינה, וכבר עברו להן 13 שנה שבסופן בסייעתא דשמיא חבקנו תינוק קטן וחמוד - 'שמעון' שלנו. קראנו לו 'שמעון של התפילות'.

"כמו כל ילדי ישראל גדל שמעון שלנו בשגרת החיים - מטפלת, גן, תלמוד תורה, ישיבה קטנה וישיבה גדולה. כששמעון הגיע לשיעור ג' בישיבה גדולה שזה בערך גיל 19, התחלתי כבר לדבר אתו על שידוכים וכמה כדאי להתחתן מוקדם, אבל לא הייתה היענות מצדו. לכן לא הלחצתי אותו יתר על המידה ואף ירדתי מהרעיון".

אבל ידוע לי שבכל זאת הוא התחתן מוקדם. אז איך זה קרה?

"לאחר שאני ירדתי מהרעיון, שמעון עלה עליו. הוא 'קיבל תאבון' בלשון העם, למרות שאני דווקא קיבלתי רגלים קרות. אמרתי לו: 'אולי לא כדאי עכשיו, אולי כדאי שתגדל עוד קצת?' אפילו שלחתי אותו לראש הישיבה שלו בישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות בה למד, והוא המליץ לו לחשוב טוב ולבדוק את עצמו האם הוא באמת כבר בנוי ומוכן לחיי הנישואין.

"ברוך אומר ועושה והבחורה הראשונה ששמעון פגש - שם זה נסגר, השידוך עלה יפה, ענבי הגפן בענבי הגפן. שמעון שלנו התארס בשעה טובה. האירוסין נחגגו ביום שלישי ג' בתמוז, והשמחה על אירוסי בננו היחיד שנולד לנו לאחר שלוש עשרה שנה הייתה בשמיים ומעבר להם, מה שנקרא ש'גם השמיים לא היו הגבול'. במשפחתנו נהוג שהבחור הולך להתארח בשבת הראשונה שלאחר האירוסין אצל הכלה, ואכן שמעון החל בהכנות המרגשות לקראת הנסיעה לבני ברק לארוסתו הטריה.

"אבל כבר אמרה המליצה 'אם אתה רוצה להצחיק את אלוקים תספר לו מה התכניות שלך', וביום שישי ו' תמוז, שלושה ימים לאחר האירוסין, שמעון חש ברע עד כדי כך שהוא פונה בבהילות לבית חולים אסף הרופא, בבית החולים נעשו לשמעון בדיקות שטחיות. הרופאים רצו לשחררו הביתה, כדי שיספיק להיות בבית בשבת, אולם ברגע האחרון אחד מן הרופאים ביקש לעשות לשמעון צילום רנטגן פשוט והתמונה שנראתה שם הייתה תמונה ששינתה את כל חיינו. שמעון שלנו, בננו היחיד שנולד לאחר שלוש עשרה שנה, 'חולה בסרטן אלים ומסוכן'".

"שמעון אמר לי: 'הלך השידוך', אבל הכלה הייתה מלאך"

במבט לאחור - אתה חושב שיש קשר בין הדחף להתארס מוקדם לבין גילוי המחלה?

"ברור שיש קשר, הקב"ה מסובב כל הסיבות תכנן את הכול במדויק על מנת שגם אחרי פטירת שמעון אנחנו נשאר אבא ואימא סבא וסבתא, הקדוש ברוך הוא לא סוטר בשתי הלחיים".

ומה קרה מאז שגיליתם את המחלה?

"מה קרה?" עונה לי שוב הרב שטרן בשאלה, "מה לא קרה? עולמנו חרב עלינו באחת, אבל לא נשברנו, לא מנוסים כמונו יישברו. הרופאים די ייאשו אותנו, הם אמרו לנו שאין מה לעשות אבל אנחנו התעקשנו שיש מה לעשות, בטח למי שיש את הקב"ה לצדו".

ומה עם הכלה הטרייה? היא ביקשה לחשב מסלול מחדש?

"הכלה הטריה היא מלאך משמיים, הרגשות אצלה חצו גבולות. היא לא הייתה מוכנה לוותר על שמעון בשום פנים ואופן, כל הזמן הייתה אומרת 'באשר תלך אלך', ושמעון לעומתה אמר לי: 'הלך השידוך, הלך השידוך', הוא הבין שאדם נורמלי לא יסכים להמשיך את השידוך, אבל לא שיערנו כמה היא צדקת.

"משפחתה הלכה להתייעץ אצל הגאון הרב שטיינמן זצ"ל האם לבטל את השידוך, הם לא רצו לבטל. הבחורה הכלה התעקשה להמשיך את השידוך בכל מחיר והוא פסק להם שאפשר להמשיך את השידוך, להתפלל ולקוות לטוב. המשכנו וקיווינו".

אבא של שמעון לוקח דקה של דממה. אפשר לחתוך את האוויר. באותן שניות אני מרגיש שהתחושות מאותם ימים חוזרות וממלאות אותו. אני מנסה להסיט את השיחה לאירועים אחרים שהיו ליד המחלה, אבל אבא של שמעון לא מוותר, כמו שאף פעם הוא לא ויתר, והוא ממשיך בדבריו. "המסע האונקולוגי שלנו החל, ואל תצפה ממני לסכם אותו בפרק אחד וגם לא בסדרה של פרקים, לא ספר אחד ולא סט של ספרים, אין שום דבר בעולם שיש לו את היכולת לספר ולהמחיש את כל התקופה על שלל רגשותיה ומכאוביה. לכן אספר רק מה שמסביב".

כמה זמן נמשכה המחלה?

"הסיבוב הראשון שחשבנו שהוא גם האחרון נמשך כתשעה חודשים של טיפולים אינטנסיביים ואגרסיביים, שהסתיימו בא' באדר. משנכנס אדר מרבים בשמחה, משפחתה של הכלה שבה לשאול את הרב שטיינמן האם לקבוע תאריך לחתונה או להמתין מעט, הרב שטיינמן הכריע לקבוע מיד תאריך לחתונה. הרופא לא הבין את הרעיון, אבל גם לא ביקשנו שיבין, אם נמתין לעשות בעולם הזה רק מה שאנו מבינים נשאר תקועים וחדלי מעש. התאריך שנקבע היה י' בסיוון - ענבי הגפן בענבי הגפן הזוג הצעיר ושאחד מהם לא שעיר, מתחתנים. איזו חתונה הייתה, כל עם ישראל הגיע לשמח אותנו, בשתיים בלילה היה צריך להוציא את כל האורחים בכוח מהאולם הגדוש באנשים טובים ששמעו על הסיפור של שמעון ורצו להיות חלק מהסיפור. קראו לזה ברחוב 'חתונת המאה'. בסיום החתונה האורחים התפזרו לבתיהם, האורות כבו, החתן והכלה הלכו לביתם והחלו לחיות את שגרת חייהם שכבר לא שגרתית, עם יד על הדופק אבל שגרה".

כמה זמן נמשכה השגרה הזו?

"שוב, אני מדגיש – זו לא בדיוק הייתה שגרה, אבל סוג של שגרה. ואז, שמונה חודשים לאחר נישואיהם, באחת מן הבדיקות התקופתיות שהיו חלק מהשגרה הלא שגרתית, הרופא קרא לנו בדחיפות לחדרו. על פניו הבנו שהנורא מכל חוזר אלינו ולא רק חוזר אלא אף עם הצמדה וריבית, ריבית פיגורים. אשתו של שמעון הצדקת לא נשברה מהגל השני שתקף אותם - גל ענק ממדים, אימתני ומאיים. היא קיבלה על עצמה ללוות את שמעון בכל טיפול ובכל בדיקה. אשת חיל אמתית.

"מאז שחזרה המחלה בשנית חלפו עוד שלוש שנים של סבל, בדיקות, תרופות וכל מיני דברים שאינם יכולים להיכתב. לאט-לאט הבנו שהתקוות שלנו מתחילות להיות נחלת העבר וביום י"ב בתשרי תשע"ו ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה מאתנו שבי, שמעון שלנו, עדיין שלנו, אבל כבר לא אתנו. שמעון ז"ל נפטר בדמי ימיו ללא שהשאיר אחריו זרע של קיימא והוא רק בן 24".

לבד, אבל ביחד

הרב שטרן שותק ואני מתקשה ליישר את עיניי למולו. אני חושב בליבי שהדבר הנכון ביותר הוא לעצור את השיחה ולהמשיך בהזדמנות אחרת, אבל מרגיש שמשהו מסתורי דוחף בי לא לעצור כעת, כי זה לא נכון. אז אני ממשיך לשתוק. להקשיב.

"נשארנו לבד", אומר לי אבא של שמעון, ובאותה נשימה הוא מוסיף: "אבל לא בדיוק לבד, וכאן מתחיל פרק ב' של הסיפור שלנו. האלמנה הטריה לא נחה על זרי הדפנה ולא נעלמה בתהום השכול, היא המשיכה לשמור אתנו על קשר רציף, ובכל הזדמנות שהייתה או שיצרה, היינו נפגשים ומתחזקים יחדיו. ואז המתכנן של העולם תכנן את הדברים על הצד הטוב ביותר.

"זה התחיל לפני כשנתיים, כשהודיעו לי שיש כולל מיוחד בבני ברק. בדקתי את דרישות הכולל והחלטתי שזה מתאים לי, למרות שאני גר בראשון לציון והכולל הוא בבני ברק. וכך, כל יום אני נוסע בתחבורה ציבורית מראשון לציון לבני ברק לבית הכנסת הגדול, שם שוכן הכולל בו אני לומד".

אבל למה בחרת דווקא את הכולל בבני ברק? אין כוללים בראשון לציון?

"האמת? אני לא יודע, אבל משהו לא ברור דחף אותי כל בוקר מחדש להגיע לכולל, כשרגליי מוליכות אותי לבית המדרש, עד שהבנתי... בכולל החדש שלי הכרתי אברכון צעיר לימים בעל מידות נעלות, ונחמד באופן יוצא דופן. מישהו זרק לי משפט בחצי פה שאולי הוא מתאים לכלתי לשעבר, לאלמנה הטריה. הייתי בתוך קונפליקט עם עצמי, אבל הרצון שלי הלך עם האמת שלי, להיות שליח אמתי ונאמן למצוא מזור, לעזור לאלמנה הטריה".

מה עשית עם הידיעה הזו?

"לא היססתי יותר מדי. נגשתי לאברכון הצעיר, הסברתי לו על הכלה האלמנה המיוחדת, ומשם השידוך התחיל להתגלגל, ויהיו רחמיו מתגלגלין על עם קודשו, ענבי הגפן וענבי הגפן - הכלה שלנו לשעבר, האלמנה הטרייה, אשתו של שמעון ז"ל מתארסת, ואני הוא שדחפתי לכך".

אתה ואשתך נכחתם בחתונה?

"האמת היא שבתחילה היססתי אם להגיע או לא, בתוך תוכי חשתי שאני לא מסוגל, לא יכול. במקרה יצא שאחי חיתן את בנו באותו יום, כך שהתירוץ שלי היה די מוצדק ומובן, אבל הכלה שמעה על כך בדרך אגב, והחליטה לשנות את התאריך של החתונה על מנת שנוכל גם אנחנו להשתתף בשמחה. כמובן שהגעתי לחתונה ולא רק שהגעתי, אלא אפילו הייתי הרקדן המרכזי שם, ברור ששמחתי מאוד אבל ברור שהיו לי גם הרבה דמעות. אולי הן לא היו על הלחיים, אבל הן היו בלב... אתה מבין אותי?" שואל אותי אבא של שמעון-השדכן-חמיה של הכלה הישנה.

והוא ממשיך בדיבורו: "חשבתי בהתחלה שכאן תם לו הפרק ונסתם הגולל אבל לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שלא רק שלא נפרדנו מהאלמנה אלא התווסף לנו עכשיו גם בעלה הטרי, הם ממש שלנו, הוא קורא לי 'אבא' ולאשתי הוא קורא 'אימא'".

לפני שמונה חודשים הם זכו גם לתואר חדש: 'סבא וסבתא'. "לזוג הצעיר והחדש נולדה תינוקת חמודה, ומי היה עם היולדת בחדר לידה? אשתי. היא הייתה איתה, ליוותה אותה והרימה ראשונה את התינוקת הטרייה שנולדה לתוך היופי שיש בידי האדם, להחליט מה לעשות עם הטרגדיה שלו. מאז כל שבוע הנכדה שלנו מגיעה לבקר אותנו, אני לוקח אותה איתי באוטובוס לראשון לציון ולאחר כחצי יום מגיע אביה לקחת את הילדה, את הנכדה שנראה לי שהיא גם נכדה שלנו".

רק אמונה

אבל מאיפה, מאיפה כוחות הנפש שלך ושל אשתך? אני שואל את הרב שטרן תוך כדי שכולי אחוז צמרמורת.

"תשאל את אשתי", הוא משיב לי, "למה אתה שואל אותי?"

פניתי לרבנית שטרן ולא שיערתי לאיזה סוג של תגובה אני אמור לצפות. כל האפשרויות היו פתוחות, אבל לאחר דקה של שיחה הבנתי שיש לי עסק עם אישה אצילית משכמה ומעלה.

הרבנית שטרן, מה את יכולה להוסיף על הדברים של בעלך?

"אין לי הרבה מה לומר, בעלי היטיב להעביר את הדברים, אבל חשוב לי להדגיש שאנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה העניק לנו מתנה מיוחדת במשך עשרים וארבע שנים, ואנחנו מודים לו על הזכות לגדל כזו נשמה טהורה".

במה הרגשת שיש לשמעון נשמה מיוחדת?

"ידעתי את זה עוד מהגן. כשהייתה מסיבה בגן של גיל ארבע, צוציקים קטנים, אחד מהילדים ביקש והתחנן לגננת לקבל תפקיד מסוים שהיה צריך לבצע והגננת לא הסכימה לתת לו בשום פנים ואופן. ראיתי את שמעון הקטן שלי ניגש לגננת ולוחש לה משהו באוזן, חשבתי שהוא גם רוצה את התפקיד כמו חברו. מיד לאחר מכן הגננת הסכימה לתת לילד שביקש את התפקיד. כשהסתיימה המסיבה שאלתי את הגננת מה שמעון לחש לה, היא אמרה לי ששמעון אמר לה: 'תתני לו את התפקיד, הוא מאוד רוצה'. שמעון לא ביקש בשבילו הוא ביקש בשביל אחרים, ככה היה שמעון שלי כל חייו תמיד חשב רק על האחר ורק טוב".

איזה מסר השאיר לך שמעון? מה נחרט בליבך?

"את המסר של האמונה והביטחון בבורא העולם, שכל מה שקורה כאן בעולם, הכול מכוון מלמעלה, גם אם זה לא נראה לי עכשיו". ויש לה גם סיפור מצמרר: "היה זה ביום כיפור האחרון של שמעון, יומיים לפני שהוא נפטר. הוא ביקש ממני שאעיר אותו לתפילת נעילה, וכשהגיע הזמן הערתי אותו והוא ביקש שאביא לו את הספר 'אמונה ובטחון' של החזון איש. הוא פתח את הספר ולימד אותי פרק באמונה. כזה היה שמעון, גם במצב הכי קשה שלו הוא התחזק באמונה בבורא העולם, וזה גם מה שנותן לנו את הכוח להישאר חזקים. כי האמונה היא זו שמלווה אותנו לאורך כל הדרך, מחזקת אותנו ולא מרפה".