הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ו’: איך הסתיים לו הטיול הארוך בעולם

סיפרתי בפרק הקודם על הרצון להגשים את המשאלה והטיול של ילדה קטנה. את הפרק האחרון של סיפור "המשאלה והטיול של שבוּש" לא ניתן עד בלתי אפשרי להפריד מהסיומת הדרמטית שלו, שהתחלקה לכמה וכמה חלקיקים וסיומות, אשר ליוו אותנו עוד חודשים רבים ועמוסים בניסיונות החייאה לטיול, שיצא אל הפועל בסופו של הרגע שאחר המסע אל פסגת הצוק...

סיומת ראשונה וחביבה הגיעה מארגון החסד האדיר "חברים לחיים", בהנהלת הרבנית נחמי קנייבסקי, המורכב והמובנה מסיועם של אנשים ייחודיים הקרוצים מהחומר המובחר שבאנושות. כמו שאמר מרן הסטייפלר זצוק"ל: "ייסורים לא מבקשים, אבל אחרי שיש לך ייסורים, אפילו במיליונים אל תוותר עליהם", היינו הך כאן: "אני לא מאחל לאף אחד להכיר אותם, אבל אחרי שנאלצתי להכירם, אני מודה לקב"ה על כל יום שאני מכירם". לעבור את כל מסכת הניסיונות האלו וגם לא להכירם, זה טיפה יותר מדי...

לאוזני אנשים גדולים אלו התגנבה השמועה על הטיול שלא טויל, ועל אכזבתם הגדולה של הילדים. לא הם שיעמדו מן הצד ויביטו בנו כסוסי ציפורניים ושבורי כנף מרוטת נוצות. הם אפילו לא התקשרו לשאול אותנו האם מתאים לנו, לא מתאים או מתי מתאים. פשוט קיבלנו טלפון ובו הודעה על עובדה מוגמרת, ללא יכולת תגובה או התנגדות, וכך היה תוכנה: "ביום חמישי הקרוב מוזמנים כל ילדי המשפחה 'נפגעי המשאלה', ליום נופש מהנה וחווייתי בצפון הארץ". סתם ולא פירש. השיחה נותקה.

נזעקתי לשאול: מי? מה? למי? את מי? מתי? איה? איך? ולמה? ומן הקו השני נשמע הקול אומר "תבוא הודעה נפרדת".

וכשב"חברים לחיים" אומרים "הודעה נפרדת", הם מתכוונים להודעה עם תוספות וחמוצים, מתוקים ומגדנות שלא מומלץ לפספס, בפרט אצל מי שאצלו החמוץ רב על המתוק, או שהמתוק כבר נדמה לו כחמוץ.

והנה זה מתחיל. יום רביעי בערב, כמה שעות בטרם החל הטיול, דפיקות קלות על דלת ביתנו. מולנו ניצב ילדון קטן וחמוד ובידיו קערת סלט. הבנו שהחל טפטוף של מטעמים. לקחנו את הקערה מידו, לחשנו "תודה", אמרנו "שלום ולהתראות" וסגרנו את הדלת.

לאחר דקות מספר, החל הקצב להתגבר. דפיקות בדלת, ושוב ילדה קטנה, שוב דפיקות, ושוב, ושוב... כל מתנדב ותבניתו בידו: סלטים, פסטות, לחמניות, פסטרמות, שתייה, חד פעמי, מנה אחרונה, מנה אמצעית, מנה ראשונה, ועוד מנה אחת לפני האחרונה, וכבר התחלתי להרגיש שהם עברו לאוטומט.

אבל קצב הדפיקות הואט אט אט. הארטילריה פסקה, אבל לא משום שמישהו ב"חברים לחיים" התעייף, אין סיכוי... זרם המטעמים פסק כי הכניסה לביתנו נחסמה מעומס כל טוב מטעמי "חברים לחיים" עבור הטיול החסר של מחר (ללא שבוּש, המאושפזת בבית החולים, וללא אמה, השומרת עליה).

התקשרתי לשאול האם יהיה באוטובוס מקום לכל שפע המעדנים, המטעמים והציוד הרב הזה, ונעניתי: "בעזרת השם הכל ייכנס באוטו המיועד".

לילה. דממה. הבנתי שהסתיים לו פרק "הטוען והנטען", אבל כנראה לזמן שאול, עד שיבצבצו קרני השמש לאות בוקר חדש. שמונה בבוקר, על מפתן הבניין ניצב רכב גדול, ועליו ציוד נלווה ומפנק נוסף: צידניות, קרחונים ועוד מעדני בוקר למיניהם ולצבעיהם, שתייה קרה וחמה, ועל הכל מנצח הנהג הנחמד ר' יוסי אלישיב, שברוב סבלנותו העמיס אותנו על כל ציודנו־ציודם על רכבו, ולקחנו צפונה.

בכל תחנת דלק שנקרתה בדרכו, הוא עצר באמתלות שונות ומשונות, שבסיומן מצאו הילדים את עצמם עם ידיים מלאות בכל טוב YELLOW ודור אלון, מה שהפך את הילדים בין שעה למומחים במציאת תחנות דלק. אם יש לידן חנויות נוחות "שוות", אז מי צריך WAZE?

ממשיכים אנו בנסיעה עד לעצירה הבאה, וללא משים, תוך כדי שהילדים מתעסקים בשלל הרב שנלקח ונאסף על הדרך, מוצאים אנו עצמנו ניצבים בצפון הצפון, בפתחו של כפר בלום. כן, כן, "ב-ק-י-י-א-ק-י-ם-ם-ם-ם"...

באותו הרגע נחתה עלי רוח ה"קיוק", וקיבלתי השגה והבנה אחרת בנאמר בדברי הסטיקר שיבדלחט"א: גם בשצף הסערה, כשמים רבים מאיימים לשבות בך שבי: "תן 'קיוק', הכל לטובה" - העיקר לחייך ולקייק...

הילדים קיפצו, רקדו, שמחו, נהנו, חייכו וקייקו כל הדרך אל הקייאק ועליו. כל זה בזכות רוחב לבם של אנשים כמלאכים, שכל מטרתם הייתה לשמח ולהרנין לבבות ילדים רכים שרק בתחילת השבוע חוו טראומה שאינה נעימה כלל, ובטוח שלא בעוונם.

החריץ העמוק שנחרץ ופגע – הפך לשריטה שטחית, המקל שהכאיב והכה – הפך למשוט וסירה, והלב שדאג וציפה – נעטף בחום ובקטיפה...

אבל "הטיול של שבוּש" לא התחיל כאן וגם לא הסתיים לו כאן. הטיול פשוט לא ירד מסדר היום, ומני אז, בכל כמה ימים, הילדים, וביניהם שבוּש, ביקשו לדעת מה קורה עם התכנית של "הטיול של שבוּש". הבטחנו להם הלוך וחזור, שוב ושוב, שאו־טו־טו תימצא לה ההזדמנות ונצא לטיול המיוחל והמדובר של שבוּש.

יתרה על כך, גם בארגון המממן, "משאלת לב", האחראי בנוסף גם על הפקת הטיול, לא נחו על זרי הדפנה. איגפו אותנו מהכיוון הנגדי, ומדי פעם היו מתקשרים להזכירנו למצוא זמן ותאריך המתאימים לנו ולרופאים, על מנת שנממש את זכותה של שבוּש להגשמת המשאלה שבחרה.

אבל לאחר צלקת החוויה הקודמת, וכדי שלא ניפול שנית ברשת הציפייה, החלטנו שגם אם ייקבע תאריך מדויק ליציאה, לא נספר על כך לילדים עד שנהיה כבר עמוק עמוק בתוך המשאלה וההגשמה. כך המשכנו לתור בארץ התאריכים לעומקה ולרוחבה, על מנת למצוא הזדמנות.

"יגעת ומצאת תאמין". יגענו ומצאנו, שוב תכננו ושוב התרגשנו, אבל הפעם בשקט ובדממת אלחוט. ששש... אף אחד לא יודע.

אך לבסוף התברר שגם אנו שחשבנו שאנו יודעים, לא באמת ידענו, כי מי שבאמת יודע הוא גם הקובע, והוא החליט שגם הפעם זה לא יקרה. איתות קטן במדחום - ומשם הדרך קצרה לביטולו החוזר של "הטיול של שבוּש".

הטיול לא הצליח להגיע לידי מימוש והגשמה, ושוב ירד עליו גשם הבשורות וההפתעות המאכזבות; שוב אשפוז, שוב טיפול, שוב הקרנות, שוב אנטיביוטיקה, שוב עירויים, שוב ביולוגי, שוב כימותרפיה, שוב חום, ושוב ושוב ושוב... "עד שישוב וירחמנו", וחוזר חלילה וחס וחלילה.

וכך, במשך שבעת החודשים הבאים, לא נמצא הזמן המתאים והראוי להגשים את הדבר הקטן ביותר בעולם שלנו, והגדול ביותר בעולמה של ילדה קטנה: "מ-ש-א-ל-ה".

עד ש...

פקעה סבלנותם של כולם, כולל של הטיפולים, ההקרנות, הבדיקות, האשפוזים וכל קוקטייל הדחיות, וסוף־סוף נמצא היום המיוחל והמתאים להגשמת משאלת לבה של שבוּש: "הטיול של שבוּש".

תאריך היעד עבור מימוש הטיול נקבע לחנוכה, כ"ה בכסלו. זה היה נראה מתאים גם מבחינת מוסדות הלימוד וכדומה. הודענו לארגון המארגן, שהפעם בעזרת השם יתברך זה נראה לנו סופי, ואנו סגורים על הטיול, אבל עם שינוי קט בתכניות: מכיוון ששבוּש סובלת מאי ספיקת חמצן ומחוברת לחמצן באופן תמידי, איננו מעוניינים להתרחק צפונה, הרחק מבית החולים, אלא נשמח, נודה ונהנה גם בנופש שיהיה קרוב יותר לאזורנו, דרוכים על כל צרה שלא תבוא.

רק ביקשנו, ולאחר כמה שעות כבר קיבלנו הזמנה לנופש חנוכה חווייתי של כמה ימים במלון "ציפורי בכפר", בקיבוץ חפץ חיים. בלב נקשו הפעימות, ובבטן שוב פרפרו הפרפרים, אבל הייתה גם תחושה של 'וי' שסימנו לעצמנו: "הנה, אנו הורים שמקיימים הבטחות. מבטיחים ומקיימים...".

חנוכה קרב, הכל מוכן ומזומן בשקט-בשקט. אף אחד מן הילדים אינו יודע על התכניות הקורמות עור וגידים, וביום ראשון בעזרת השם מגשימים את המשאלה לאחר אין ספור של אכזבות ודחיות...

אבל...

אבל הפעם התברר שהתכניות הרחיקו לכת יותר מדי... ביום שבת קודש כ"ד בכסלו, יום לפני הטיול, יום לפני הגשמת המשאלה לילדה קטנה בת חמש בלבד, יום לפני שאנו אמורים לשבת, ליהנות ולצחוק יחדיו, שבת אחים גם יחד - שבוּש החמודה עוצמת את עיניה למנוחת עולמים, מוזמנת לעולם שכולו טוב...

"הטיול של שבוּש" ימשיך, או יותר נכון יתחיל, בגן העדן של הילדים, ללא אבא, ללא אמא וללא אחיה ואחיותיה, שאהבה כל כך ושהם כל כך אוהבים אותה, אבל כן עם הקדוש ברוך הוא, אב הרחמן, הלומד תורתו עם הילדים הקטנים, תינוקות של בית רבן, הנשמות הטהורות שסבלו ונסתלקו מעולמנו שלא בחטאם, "והם רק ילדים..." (כמאמר הגמרא במסכת עבודה זרה דף ג' ע"ב).

ביום המיועד למימוש "הטיול של שבוּש", ישבנו אנו, אבא, אמא, אחיה ואחיותיה של שבוּש, הזלנו דמעה, קרענו קריעה. הורם נזרנו, הושפלה קומתנו והוסרה עטרתנו...

וכשילדים דורשים "כל כך יפה", וכשהילדים התאכזבו כל כך הרבה, "הטיול של שבוּש" חייב להתקיים כאן ועכשיו, ולא דווקא רק בתחיית המתים, בפרק "בעִתה אחישנה". עד אז, מחיר הטראומה יקר מכדי שנוכל לעמוד גם בו...ואם יחשוב הקורא שכאן הסתיים לו פרק "הטיול של שבוּש", טעות עלתה בידו. להבנת הילדים, "הטיול של שבוּש" אין פירושו "טיול ששבוּש מטיילת בו עם כל משפחתה", אלא פירושו "טיול שקורה לכל המשפחה בגלל שבוּש". להבנתם הדקיקה והדרדקית, גם בלעדי שבוּש עדיין יכול "הטיול של שבוּש" להתקיים ולהתממש, על כל אטרקציותיו, מתנפחיו וססגוניותו.

ואכן, "הטיול של שבוּש" התקיים...

שלושה חודשים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ובתקווה ובתפילה שהיא תהיה גם אחרונה וגם מנוצחת, בחודש ניסן, באביב פורח – "הטיול של שבוּש" יוצא אל הפועל. הפעם הטיול הוא עקר, ללא משאלה, ללא הגשמת חלום, ועם הגשמת סיוט, "ללא שבוּש".

אבל...

הוא טיול עם הבנה שתופסת בי, רודפת אותי ומובילה אותי אל המסקנה החדה והברורה והבלתי ניתנת לערעור: "זה העולם: גלגל קטן הוא, אבל טיול ארוך, שמסתובב סביב עצמו ועצמנו, ואם לא נשכיל להחיש ולהגשים משאלת בוראנו, נגיע לסוף המסלול מתוך אותה נקודת התחלה, ועם טיול מיותם...".

לתגובות: shalom8410966@gmail.com