אכילה, שתייה ושינה: הרב עובדיה זצ"ל מעורר על חשיבות הבריאות

שמירת בריאותו של האדם היא אחד מהדברים שהתורה דורשת מאיתנו (דברים ד, טו) 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', שלא יבוא לידי חולי ומחלה, וכדברי הרמב"ם (עיין בדבריו סוף פ"ג מהל' דעות ופרק ד') שחובה מוטלת על כל אחד לדאוג לא רק לבריאות נפשו ברוחניות, אלא גם בדברים הגשמיים, יאכל בזמן, ישתה בזמן וישן בזמן.

בעצת יצר הרע לפעמים יש לו מרץ ללמוד תורה, ובאמת ריבויה זהו ביטולה, "משרבו – בטלו" כלשון המשנה (סוטה מז.), אלא יעשה כל דבר בעתו ובזמנו במדה ובמשורה. יאכל בזמן וישתה בזמן וישן בזמן.

הגאון בעל "חפץ חיים" היה מכבה את כל האורות בישיבתו בראדין בשעה עשר בלילה, כדי שבבוקר יקומו כולם להתפלל בציבור. והיה אומר, זו עצת יצר הרע לישן מאוחר כדי שלא יוכל לקום, ועד שהוא קם נראה כמי שכפאו שד, מוחו מבולבל ואינו יכול לכוין בתפילה. לכן בכל דבר יקיים 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ' (ברכות לה:).

וכך כותב הרמב"ם (סוף פ"ג מהל' דעות הנ"ל): "המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב. וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו, עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'".

לכן ידאג על בריאותו, זוהי מלאכת שמים שיוכל ללמוד בישוב הדעת. וכמו שמצינו בגמ' (ב"ק עא סוע"ב), "בעא מיניה רבא מרב נחמן, גנב שור של שני שותפין וטבחו, והודה לאחד מהן, מהו? אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר וכו'. לצפרא אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא, ואפילו חמשה חצאי בקר. והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא". וכתבו התוס', שרוי בתענית היה. שאלו אותו שאלה בהלכה וטעה, למחר חזר בו ואמר אמש הייתי שרוי בתענית ולבי בל עמי. ואם בגדולי עולם כאלה כך, על אחת כמה וכמה אנו! לכן אם מסגף את עצמו בסיגופים ותעניות, זהו לא לרצון הקב"ה, לא רצונו ולא רצון יראיו.

התורה עדיפה מתעניות

אין דבר בעולם שמכפר על עוונות האדם כמו התורה, זו עצת יצר הרע שאומר לו, אוי ואבוי לך, עשית עוונות רבים עליך להתענות! בספר שער רוח הקודש של רבינו האר"י כותב שיש עוון שצריך להתענות עליו ארבעים תעניות, ויש עוון שצריך יותר ממאתים ארבעים תעניות, ויש שצריך שלוש מאות וחמישים תעניות, גם אם יחיה כמו מתושלח לא יגמור את כל התעניות האלה. יצר הרע רוצה להחלישו, כמו המתקוטט עם חברו ורוצה להחלישו מכה אותו בלבו או במוחו והורגו. כך יצר הרע אורב לאדם ורוצה לפגוע באדם אומר לו שיתענה, ועל ידי כך נחלש גופו, ומוחו אינו מבין כלום מלימודו.

הקב"ה אינו אויב לא של הנפש ולא של הגוף, 'הנשמה לך והגוף פעלך', וכמו שאמרו בגמ' תענית שם (יא.): אמר שמואל, כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה! הנזיר לא שתה יין בימי נזירותו, לא עשה קידוש רק היה שומע כקורא וכקורה [קורת בית הבד]... על סיגוף זה נקרא חוטא, כל שכן מי שמענה עצמו ממש.

תורתנו 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', התשובה האמיתית היא שיעסוק בתורה ומצוות ויתכפרו עוונותיו. וכמו שאמרו בסוף מנחות (קי.): אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה, "עולה ומנחה" מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' 'וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. התורה בעצמה חשובה ככל הקרבנות.

על כן מי שהוא בעל שכל ודעת, כשחוזר בתשובה ירבה בעסק התורה, ולא יחפש להיות קיצוני! יש כאלה שמתהפכים מן הקצה לקצה בבת אחת, לא זו הדרך ולא זו העיר! הוא לא יוכל לעמוד במבחן ועלול לשוב לסורו הרע, אלא צריך לעלות לאט כמו אדם שעולה בסולם מדרגה אחרי מדרגה, כך בתורה ומצוות לא בכוח יגבר איש. על ידי קיצוניות יכול למוטט את ביתו ולהרוס את שלום ביתו, רוצה שאשתו תהיה צדקת גמורה כמו שרה אמנו, בסוף תהיה לו צרה במקום שרה... אלא יעשה בשובה ובנחת, יתייעץ עם רב בנוגע לכל דבר, ויתעלה בשלבים וילך ויתחזק, אך לא בבת אחת בקיצוניות .

ישנתי אז ינוח לי

אדם שאינו ישן בלילה, מתהלך כל היום כמו סהרורי ואינו מרגיש את עצמו. בליל הושענא רבה אני מרגיש על הקהל שנרדמים אפילו בעמידה, יש שתופסים סידור ונופל מידם, כיון שכשל כוחם מלהחזיק אותו מרוב עייפותם. ואם כך הוא רק פעם או פעמיים בשנה, אדם שעושה כך תדיר, מחליש את עצמו יותר מתענית. לא לחנם אמרו שזהו תיקון כרת. אם עושה כך מפעם לפעם אינו נורא, אך בדרך כלל צריך לישן כהוגן, יחליף כוח ויוכל להתפלל בריכוז המחשבה ובכונה, וגם לימודו יהיה בישוב הדעת, יוכל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא יבלבל ויאמר על טמא טהור ועל מותר אסור.

מסיבה זו טרח הרמב"ם (פרק ד' מהל' דעות) בזמנו לכתוב את כל תפריטי המאכלים, מה טוב ומה בריא ומה לא. וממליץ על דברים שאינם בריאים לאוכלם לעתים רחוקות, וגם לא לאכול מהם כמויות, כגון כמהין ופטריות שאינם בריאים לגוף אלא 'טועמיה חיים זכו'. יש דברים חמוצים מאוד העושים את הקיבה קשה, וכשיש לאדם קיבה קשה הוא מסוגל לחולאים, כיון שאינו מוציא את המאכל שנעשה פסולת, ועל ידי כך נגרמות מחלות למעיו וקיבתו. ואילו כשמעיו רפוים טוב הוא לגופו, לכן יאכל מאכלי ביניים, לא דברים המשלשלים ולא דברים שעושים קיבה קשה. ומפרט איזה פירות טובים ונוחים ואיזה מקשים את הקיבה.

חשיבות שמירת הבריאות בעיני הרמב"ם

הרמב"ם אמנם היה רופא גדול, אך מאן דכר שמיה לכתוב דברים אלו ביד החזקה? הלא יש לו ספרי רפואה, יש לו ספר מיוחד על הכשת נחש, ובו הוא כותב בכל נחש מה החומר שצריך לרפאות את הנשוך ממנו, ולא קרב זה אל זה, ואם מחליפם יוכל להסתכן יותר. הרעל שבשיני הנחש מסוכן לכל דמו של האדם, וללא טיפול נכון יכול לרדת לשאול תחתית, חובה לדעת אם זהו נחש שפיפון, צפעוני או צפע, ומכח צורת הנחש מזהה הרמב"ם את שמו ומה רפואתו מנסיונו העשיר. ורופאי זמנינו בחנו וניסו את דבריו וראו שאין לזוז מהם ימין ושמאל, וכולם ומתפלאים איך ידע כך בזמנו לפני שמונה מאות שנה ללא מעבדות ומכונות. שכלו היה יותר ממכונות... 'כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי' . וכן חיבר ספרים נוספים, "פרקי משה" ברפואה, וספר מיוחד עבור צאלח-א-דין מלך מצרים. יום יום היה רוכב על חמורו כדי לטפל במלך בנשיו פילגשיו ובניו, קופה של שרצים... עם כל המחלה אשר שמתי על מצרים, אנגינה שחפת וקדחת, ובחזרתו לביתו היה מוצא גוים ויהודים רבים מחכים לטיפולו, 'וגם ערב רב עלה אתם' . וכל הרופאים היו מרימים את ידיהם בפניו, ועומדים לפניו כתלמיד בפני רבו, אין להם פה להשיב ולא מצח להרים ראש. כמה פעמים ניסו לטפל במלך בכמה אופנים ולא הצליחו, עד שבא הרמב"ם טיפל בו פעם אחת וכבר הבריא, והיו כולם רואים את גדולתו בחוש ובמציאות.

וכמה חבל שאישיות גדולה כמותו היה מוקף כאלה טרדות. אם היה לו יותר פנאי, היה מחבר עוד ספרים מאירי עינים. כל תיבה של הרמב"ם לא תסולא בפז, כל דבריו כגחלי אש. באים היום רבנים ומפלפלים האם כונת הרמב"ם כך או כך, אילו היה כותב מלה אחת נוספת היו ספרים שלמים נעלמים מן האופק... הרמב"ם דיבר על הידוע וסמך שדבריו יובנו, ולכן יש לנו בדבריו כמה ספיקות וספקי ספקות.

ראו כמה מרן בבית יוסף טרח לבאר את דברי הרמב"ם, לפעמים כתב דף שלם על דברי הרמב"ם. בהלכות מקואות  מביא מרן את דברי רבי יוסף טאיטאצק שפירש את הרמב"ם באופן אחד ומרן פירש אחרת. ואמר לו המלאך המגיד, אתה צדקת בפירושך בדברי הרמב"ם, אך גם רבי יוסף טאיטאצק אמר פירוש נכון ודבריו אמיתיים, אך לא לזה נתכוון הרמב"ם. אם היה הרמב"ם כותב עוד שנים שלוש מלים לא היה צריך לפלפל דף שלם. וכל זה נגרם מחמת עיסוקו ברפואת המלך. אך היה זה צורך השעה, שכן על ידי שהיה מקורב למלך קיבל תוקף לכפות את כל העוברים על רצון ה'. לא היה שם דמוקרטיא איש הישר בעיניו יעשה, אם ירצה ישמור שבת או מצוות. מי שאינו שומר שבת היה יכול לחובשו בבית האסורים, היו שוטרים עומדים הכן לימינו 'לעשות נקמה בגוים' בכל מי שהיה עובר על מצוות התורה, 'לעשות בהם משפט כתוב'. עד שהנהיג אותם על מבועי התורה והיראה .

ובאמת אף שעיקר ספר "יד החזקה" מיועד לענייני הלכה, ייחד הרמב"ם פרק מיוחד לרפואת הגוף המלמד מה בריא לאדם ומה יכול להזיקו, לומר לך שגם זה מעבודת הבורא! אם אינו בריא אינו יכול לעבוד את הבורא כהוגן, יש לו מיחושים וכאבים, עומד להתפלל ולבו בל עמו, אינו יכול לכוין במה שמוציא מפיו, במקום שיחשוב "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", חושב "אוי בטני כואבת או המעיים". כשלומד תורה, במקום שיפסוק הלכה למעשה, יטעה ויבלבל, כיון שלבו בל עמו. אך כשהוא בריא לומד כהוגן. ולכן כל דבר יעשה בעתו.

יאכלו ענוים וישבעו

הקב"ה נתן בפי האדם את חוש הטעם, כדי שיוכל להרגיש אם האוכל מתוק או חמוץ או מלוח, כדי שיתאווה ויהיה לו חשק לאכול. אם כל המאכלים היו בטעם אחד, היו נמאסים על האדם ולא היה אוכל ונחלה, לכן נתן ה' את חוש הטעם, שיהנה ויחליף את הטעמים. וכך יוכל לאכול ויהיה בריא לעבודת השי"ת, בכל הבריאה עשה ה' הכל יפה בעתו, ולכן ינהיג מנהג דרך ארץ בכל דרכיו.

האוכל כל חמש דקות, הרי הוא כמו בהמה מעלת גרה... יש שעות לאכילה, ארוחת בוקר צהרים וערב, ולא יאכל כמויות באמצע, דבר זה מקלקל את המעים.

וגם בלילה לא ראוי שיאכל הרבה אלא מעט, כיון שהקיבה צריכה לנוח מעט, ואם לא יתן לה לנוח ואוכל בלילה ארוחה דשנה 'יום ולילה לא ישבותו', לא יהיה לה כוח לעבוד 'ויעמוד השמן', לא יהיה ביכולתה לעכל ויבואו עליו מחלות. הקיבה אינה מפלדה אלא בשר ודם, צריך שיתן לה מנוחה. יחוס על אבריו כמו שחס על נשמתו, ויאכל רק כדי להשבית את רעבונו, ולא יאכל סמוך לשינתו, שהמאכל מרקיב במעיו.

שמואל האמורא, תלמידו של רבינו הקדוש, היה אומר (ב"מ קיג:), אין דבר בחכמת הרפואה שאיני יודע את תרופתו, מלבד מי שאכל ולא הלך ארבע אמות אחרי הליכתו אלא ישן תכף במטתו. על כן 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ילך מעט ואחרי כן ינוח. וכן בארוחת צהרים, לא ילך לנוח מיד אחריה, אלא ילך ויבוא מעט ולאחר מכן ילך לישון. ומובאים בגמ' דברים נוספים בענייני רפואה, אך כתבו הפוסקים  שנשתנו טבעי בני האדם מאז התלמוד ועד ימינו, יש דברים שהיו מזיקים אז והיום אינם מזיקים, ויש להיפך. לכן טוב להתייעץ עם רופאים נבונים, שאינם גסי רוח המביטים על הכל מגבוה. 'ותשועה ברוב יועץ'. והעיקר שינהל את עצמו כפי הצריך בחכמת הרפואה.

השתיה מועילה לכליות

השתיה מועילה לכליות, ואם אינו שותה מזיק את כליותיו. לכן אמרו חכמים (ברכות מ.) "ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא, אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא נמי הכי, אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא אידך, אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה, ובלילה ידאג מפני אסכרה. תנו רבנן, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה? אמר רב חסדא, קיתון לפת".

לאחר שאכל יקפה את בני מעיו במים, כלומר ישתה שהמים יצופו על אכילתו, אך לא ישתה בשעת האכילה, כיון שהקיבה מעכלת את המאכל, וכששותה בעת האכילה ניזוק כוח העיכול ואינו מעכל כהוגן. כעבור שעה או שעתיים ישתה, ובשעת האכילה ישתה מעט אם הוא צמא מאוד, כמו שכתב הרמב"ם שאם נצמא מאוד בשעת האכילה כגון שאכל דברים מלוחים, ישתה יין ולא מים, או שימזוג את היין במים. היום מרבים העם לשתות טמפו וקוקה קולה, ודבר זה הורס את העיכול ומפסידו. וגם חזקה על כל יהודי שנזקק לטיפולו של רופא שינים, כיון שהסוכר ממיס את השיניים ומקלקלם, ונעשים 'נקבים נקבים חלולים חלולים'. פעם שמו שן בתוך כוס של קוקה קולה, למחרת בבוקר נעלמה השן, כיון שהסוכר המיס אותה לגמרי, ולא נותר ממנה שריד. לכן אם צמא בעת אכילתו, ישתה מעט, ורק במשך היום ישתה שתיה מרובה שיש בה טובה לכליות.

כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לטובת בני האדם

עוד שם בגמ' (ברכות מ.): "אמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום, מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לריח הפה. ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רב חייא בר אשי אמר רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. אמר רבי חמא ברבי חנינא, הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר קצח אחד מששים סמני המות הוא, והישן למזרח גרנו דמו בראשו? לא קשיא, הא בריחו הא בטעמו. אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא ומדבקא ליה ומקלפא ליה".

הקצח הינו כמין שומשום שחור שמפזרים על הלחם, והוא בריא לרגיל בו ואינו בא לידי כאב לב. אך ריחו מזיק, אם ישן במזרח גרנו של קצח, נכנס הריח בנחיריו ויכול להזיקו, לכן מיעוטם יפה. וכן השומשום טוב. וכן במה שאמרו שיאכל חרדל פעם בשלשים יום, ולא ירבה בו, כיון שדברים חמוצים יכולים להחליש את לבו, אלא יאכלם מפעם לפעם, כמו שנאמר 'וטבלת פתך בחומץ', ואמרו בגמ' (שבת קיג:) אמר רבי אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב. כשיש חום כבד אין תאבון וקשה לאכול, לכן אמר בועז לרות שתטבול פתה בחומץ ועל ידי כך יהיה תאבון.

ונאמר עוד בבועז 'ויאכל וישת וייטב לבו', ואמרו במדרש (רות רבה פ"ה פט"ו) "שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת הלשון לתורה", בועז אכל בתור קינוח סעודה פירות מתוקים כמו תאנה שיש בה דבש, ומרגילה את לשון האדם לתורה שתהיה 'לשון מדברת גדולות' - דברי תורה וחכמה, וגם במיני מתיקה אלו לא יאכל בכמויות, אלא מעט. לא לחינם ברא הקב"ה פירות, יש בהם ויטמינים בלי סוף, יאכל מהם מעט ועל ידי כך יתחזק ויתחשל גופו שיוכל ללמוד וללמד לעסוק במצוות ובמעשים טובים ויוכל להתפלל בכונה.

כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לטובת בני האדם. 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד), כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו' (יומא לח.). ובירושלמי שלהי קידושין אמרו על רבי אלעזר בן פדת שהיה עני מרוד ובקושי היה לו לחם לאכול, והיה חוסך מעצמו פרוטות כדי שיוכל לקנות פרי חדש ולברך עליו שהחיינו . וזאת למרות עוניו כמובא בגמ' תענית  שלאחר כמה ימים שלא אכל פעם, מצא שום זרוק בארץ ואכלו מרוב רעבונו נחלש לבו והתעלף. לכן לא יחסוך אלא יקנה פירות חדשים מידי פעם בפעם, בכמות מועטת כדי שיוכל לברך את הקב"ה.

צדיק אוכל לשובע נפשו

ומאידך יזהר לא להרבות מדאי, כמו שציוו רבותינו (גטין ע.) "סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה". רבותינו שונאים סיגופים ותעניות, לא נוח להם אם מענה את עצמו, זה נגד רצון הקב"ה שברא את האדם לא כדי שיזניח את גופו, שאם לא כן יכל הקב"ה לעשות נשמה ודי, אלא ברא גם גוף שיעשה כל דבר בחכמה.

ואם מרגיש תאוה לאכול מאכל טעים, כגון שיש לו אשת חיל שמבשלת מאכלים טעימים, כשאכל כדי צרכו ימשוך ידיו מלאכול עוד, ובכך הדבר יותר חשוב לקב"ה מתענית, כיון שיכל לאכול ולשתות עוד ומנע מעצמו כדי לייסר את עצמו על חטאיו, שהרי 'אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא'. ובכך גם אינו מחליש את גופו וגם מייסר את עצמו.

ובאמת אמרו רבותינו (גטין שם) "אמר ליה אליהו לרבי נתן, אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". האוכל כדי צורכו יכול להפוך לו לסם המוות אם יכעוס ח"ו, לכן יאכל שליש וישתה במשך היום שליש, שאם יכעס ויצוף האוכל יהיה לו מקום לנוח ולא יחנק. וכן בסעודה שנהנה ממנה, ימשוך ידו הימנה, ודבר זה חשוב יותר מתענית, "איזהו גבור, הכובש את יצרו". 'צדיק אוכל לשובע נפשו', לא "לשובע גופו", אלא כדי שיוכל להתקיים ולהחזיק מעמד וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

העיר ג'רבא שבתונס היתה עיר של חכמים ושל סופרים, וכל תושביה היו בני תורה. מחשובי העיר היה קאייד נסים שמאמא, "קאייד" זה תואר כבוד של משרה, כמו "סיר" באנגליה, או "לורד". הוא היה תלמיד חכם והדפיס את ספר משמרות כהונה, והרב חיד"א נתארח בביתו וכתב עליו שבחים. פעם אחת הזמין לביתו תלמיד חכם ונתן לפניו כל טוב, התלמיד חכם שבע, אך הקאייד שרצה להמשיך לאכול היה אומר לו "כבוד הרב יאכל עוד". ענה לו, "צדיק אוכל לשובע נפשו". וכך כמה פעמים פנה אליו וביקשו שיאכל עוד, והוא עונה לו שוב "צדיק אוכל לשובע נפשו". לבסוף התרגז הקאייד ואמר לו, וכי אני בטן רשעים תחסר שאמשיך לאכול?! אמר לו, חלילה, במה שאמרתי "צדיק אוכל לשובע נפשו" היתה כוונתי עליך! בנוהג שבעולם כל עוד שבעל הבית אוכל יש גם לאורח חשק לאכול, אך אם בעל הבית הפסיק לאכול, חושש האורח פן יאמרו עליו שהוא רעבתן לא השיב ידו מבלע, וגם הוא מונע עצמו מלאכול משורת דרך ארץ. אך אני מרגיש עליך שאינך אוכל מחמת שאתה רעב, גם אתה שבעת כמוני, אלא רצונך שיהיה לי מרץ לאכול כמוך, אם כן אתה "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשובע גופו, שכן כוונתך לשם שמים כדי שגם אני אוכל...

בכל דברים אלה שיש בהם הרבה מוסר ודעת, ילך כל אחד בדרכי רבותינו. יקח את ספר יד החזקה להרמב"ם הלכות דעות פרק ד', ויראה מה מזיק ומה טוב, מה להרבות ומה למעט או לא לאכול כלל, ויזהר בדבריו, בבחינת 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן.