"נשמה טובה את", פרק ט’ - מנגנון מקולקל

שוב הגיע יום רביעי מהר מהצפוי. נעמה מתקרבת אל המבנה נמוך הקומה והמטופח, שסביבו כרי דשא ירוקים ומלבלבים. כל כך הרבה התמודדות, אתגרים ומהמורות חיים יש במקום האמיץ הזה, שבו גרות בצוותא במשך תקופה מקבץ של בנות החוות תקופה לא קלה בחייהן. בתקופה זו הן מקבלות ארגזי כלים לחיים והרצאות מגוונות ומפתחות, משתתפות בקבוצות דיון, בחלקן הגדול טיפוליות, וכן עוברות טיפולים רגשיים פרטניים.

כבר בשער ממתינות לה מספר בנות וחיוך מצפה על פניהן. "נעמה, חיכינו לך. מה נשמע?" שואלת רוני.

נעמה מניחה את תיקה הכבד על הכיסא ומחייכת חיוך רחב. "גם אני התגעגעתי כבר. מיום שישי שעבר לא ראיתי אתכן. והיום כבר יום רביעי. השבוע היה עמוס מאוד, ולא הספקתי לקפוץ ולבקר." 10 דקות של נסיעה בלבד הפרידו בין ביתה ל"קסם החיים".

"אז מה שלומכן, בנות?" עיניה הבהירות סוקרות את הבנות והיא מתמלאת בתחושת אהבה אליהן, למרות ואולי דווקא בגלל כל המעטה החיצוני הקוצני הזה שלרוב הן עוטות על עצמן בחוץ.

היא יודעת שהמעטה הזה פריך ומתפצפץ כל כך בקלות, יודעת שדווקא חפץ שביר ויקר מונח בתוך קופסה קשיחה, מגינה.

הן מתיישבות במעגל ומתחילות בסבב הקבוע. כל אחת מן הבנות מספרת בקצרה כיצד עבר עליה השבוע.

ואז מגיע תורה של תהילה.

"תהילה, כיצד עבר עלייך השבוע לאחר התהליך שעשית בפעם שעברה?" שואלת נעמה.

"עברו עליי המון דברים בשבוע האחרון. גם חזרתי קצת לעצמי, זאת אומרת לפחדים ולדמיונות...  הדפתי את הפחד וברחתי... וגם הסכמתי לקבל אותו, להסתכל עליו, אפשרתי לו להיות בתוכי, כמו שאמרת...

ביום ראשון עברתי ליד תחנת האוטובוס, ושוב עלו אותי הפחדים האיומים האלו, כשרק ראיתי את התחנה, שלא לדבר על נסיעה.

אז דיברתי עם עצמי ונזכרתי בפחד הזה, בצורה שלו, במרקם, באופן שבו דיברתי איתו ואמרתי לו, לפחד, שאני מקבלת לגמרי באהבה את קיומו.

אני מבינה שהוא נמצא בתוכי כדי להגן עליי. אבל האמת היא שהוא נמאס עליי לגמרי. שיפסיק לשלוט בי כבר, אי אפשר לשמוע כלום בערבוב וברעש הזה שהוא משליט בי.

ואז הזכרתי לעצמי שלא נכון להדוף אותו, הבטחתי להתייחס אליו כראוי, להבין שהוא נמצא כדי לקדם אותי, להפוך אותי לתהילה בוגרת יותר, חזקה יותר. לא לכעוס על קיומו. כך היטלטלתי הנה ושוב בין הבנה להדיפה... אבל אני חושבת שמשהו חדש מבשיל בתוכי."

תהילה מתארת בסגנון שלה את שעבר עליה במשך השבוע, וסימני השתתפות בשמחתה עולים על פני הבנות.

"כל הכבוד לך, תהילה," מוחאת זיווה כפיים, וכולנו מצטרפות בספונטניות.

"את אמיצה. עשית תהליך לא קל, ובטח יש לך שם עוד הרבה עבודה פנימית וקושי," אומרת פסי בשקט, ותהילה מהנהנת בראשה.

"בסוף את והפחד תהיו חברים הכי טובים, עוד יצטרכו להפריד ביניכם בכוח, חברות מזיקה," צוחקת מיכל, וכולן מחייכות.

"אני מרגישה שהפחד כבר נראה אחרת לגמרי," מעידה תהילה.

"הרבה פעמים דווקא אחרי שישנה התקדמות מגיעה רגרסיה," מנסה נעמה לאזן. "ואז שוב התקדמות קטנה, ושוב נסיגה... חשוב לדעת זאת, כדי שלא תופתעי. התחלת כעת תהליך חשוב מאוד בהתפתחות האישית שלך. עשי מה שאת יכולה בקצב שלך, ואת כל השאר תשאירי לקב"ה לנהל."

"אני כל כך רוצה," מפתיעה תהילה, "עם כל אהבתי למרכז החם והממכר הזה, לעזוב אותו אי פעם, ולנהל חיים שגרתיים." מבט חולמני עולה בעיניה.

"ומה הם חיים שגרתיים בעבורך?" שואלת נעמה.

"מה שהכי חשוב לי כרגע זו העצמאות בנסיעות. זה ממש חוסם אותי ומפריע לי ביום יום."

"איפה עוד בא הפחד הזה לידי ביטוי?"

"בעיקר בנסיעה באוטובוס. הרי מפה התחילו כל החיסורים והאיחורים הרבים לסמינר. ניסו לעזור לי להימנע מהם, אך ללא הצלחה. אף אחד לא ידע שהסיבה האמתית היא שאני פשוט לא מסוגלת לעלות על אוטובוס. הדרך הייתה כמעט בלתי אפשרית. הייתי יוצאת בשעה 6.00 בבוקר מהבית כדי לא לאחר. לו לפחות הייתה לאבי מכונית... החיים היו מסובכים אז כל כך..."

"מתי עלית בפעם האחרונה לאוטובוס?"

"את הנסיעה ההיא לא אשכח לעולם. זה היה לפני שבע שנים. עד אז נסעתי מפעם לפעם באוטובוסים, בדרך כלל בליווי מבוגר. הנסיעות עברו בשלום. בפעם הזו נסעתי לבד לסבתא שלי, מרחק של מספר תחנות. לפתע, ללא הודעה מוקדמת, הרגשתי תחושת מחנק עזה, בגדיי נספגו בזיעה קרה, סחרחורת איומה תקפה אותי. פתאום פחדתי נורא שאולי מאות האנשים שלידי יגמרו את האוויר שנשאר. נחנקתי מבפנים, הגרון שלי היה כמו לפות בצבת ענקית מברזל. אויש... לא יודעת אם אני מצליחה בכלל לתאר את התחושה הקשה הזו. הרגשתי כאילו אני טובעת בתוך ערפל סמיך. לא זכרתי איך קוראים לי ומי אני בכלל. שמעתי בתוכי כעין סירנות צורמניות של אזעקה. הדבר הכי מתסכל הוא," המשיכה תהילה בדמעות בעיניה, "שמאוחר יותר, שכשסיפרתי על כך לסבתא ולאבא, אף אחד לא הבין על מה אני מדברת..."

"וואוו," נעמה נושמת עמוק. "התחושות קשות. קשות ביותר. מערכת האזעקה בתוכך מתריעה ללא קשר למה שקורה במציאות. הלב פועם מהר יותר כי הוא מצפה למאמץ גופני גבוה, כפי שמצופה בזמני מצוקה, את מתחילה להזיע, שזו תגובה בריאה שהקב"ה יצר בעת פחד להתגוננות, הריאות שלך דורשות עוד אוויר כדי לספק את צורכי הגוף במאבק הצפוי, ואת חשה קוצר נשימה. את גם מרגישה ערנות ומתח, שגורמים לך לשים לב לכל פרט ולכל שינוי קטן בסביבה ובגוף שלך ולהתייחס אליהם כאל סכנה פוטנציאלית."

 "אז מה, כל המנגנון החכם מפעיל את עצמו סתם כך ללא סיבה?" תוהה תהילה.

"הקב"ה יצר את המנגנון המיוחד הזה, כדי להגן עלינו מפני סכנות אמיתיות, ואנו אסירי תודה על כך. בעת הצורך לכל תגובה גופנית יש מטרה. אך אין ספק שאצלך, בעקבות מה שעברת, מופעל המנגנון הזה פעמים רבות לחינם."

"אז מה לעשות?" הייאוש מבצבץ מקולה של תהילה.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.