אז... שירו שיר לחופשה! (טור שהוא ההפך ממה שאתם חושבים)

"אוף, למה היא לא נגמרת כבר?".

"די, נמאס ממנה, כמה זמן אפשר?".

"חופש הורס ילדים".

"חופשה מיותרת לחלוטין".

"הילדים כבר יוצאים מדעתם, מטפסים על קירות".

"מתי כבר יקצרו אותה? מתי???".

אלו רק מקצת הפנינים שיוצאות לנו מהפה, כי פשוט נמאס לנו מהבטלה הזו, מחוסר המעש, מילדים מובטלים שרק מסתובבים הנה ושוב, מפהקים ומנשנשים, מבלי לדעת מה הם רוצים.

אלו מקצת הביטויים העדינים שאנו מפרגנים לחופשה הזו, שאיננו מצליחים למלא אותה במצברים חיוביים.

למרבה הפלא, ככל שלנו, ההורים, נמאס מהחופשה, כך היא מונחת לנו מול עינינו, כאילו מתריסה ואומרת: "דווקא לכם!".

והאמת, זה מגיע לנו.

בואו נחשוב שאנחנו במקום הילדים. במקום שההורים שלנו ישמחו שהנה, הגענו הביתה, שהנה, אנחנו פנויים ולא לחוצים, שסוף סוף הראש שלנו יכול לנוח בשקט, שהגיע הזמן להירגע ולהשתעמם – במקום כל זאת, ההורים שלנו עושים פרצופים של תשעה באב הרבה לפני שהוא מגיע, ההורים שלנו לא חפצים בנו ובהנאתנו, הורינו מתלוננים על כך שהם רואים יותר מדי את פנינו, הורינו מרבים להתלונן על כך שאין להם כוח אלינו.

מי מאתנו ייהנה מהמצב? למי מאתנו יהיה עכשיו כוח וחשק לחפש מה לעשות, לקום בזמן, להתפלל תפילה שלמה בשקט ובשלווה, להסיר את הכלים מהשולחן לאחר ארוחת הבוקר, כדי שלא יתנגשו עם אלו של ארוחת הצהריים? למי יתחשק לעשות זאת?

הילדים שלנו חווים בדיוק את זה. הם מבינים שאין לנו כוח אליהם, שאנחנו לא רוצים אותם ואת חופשתם. שאיננו מעוניינים במנוחתם ובהנאתם. שהם יושבים לנו על הראש רק בעצם הימצאם, ושבבית הזה אנחנו רוצים אותם רק בתנאים שלנו, בזמן שלנו, לזמנים קצובים ומדודים וזהו.

ילדים מרגישים אם הם רצויים או לא.

אם הם לא רצויים כאן, למה אנו מתפלאים שהם לא נוהגים כפי שאנו מצפים מהם? איך אנחנו בכלל חולמים שהם ינהגו כפי שצריך להתנהג? הם מעדיפים לא להתאמץ כלל, ושנמשיך לחשוב כפי שחשבנו, מאשר להתאמץ ולנסות בכוח להזיז את ההר הזה שעומד בדרכם: אבא ואימא מאוכזבים ומיואשים!

בואו ניקח את החופשה הזו, ונחשוב איך למנף אותה. ניתן לילדינו להבין שגם אם אנו עובדים, אנחנו מחכים כבר לפגוש אותם.

גם אם אנחנו לא בבית במשך שעות, אנחנו שמחים שלפחות הם שם.

גם אם אנחנו מלאי לחץ ואי שקט מפני שהרבה מטלות בידינו, בכל זאת, אנחנו לא שוכחים שהם אתנו, ודווקא זה מה שמרגיע אותנו. כן, דווקא זה מה שמרגיע.

נאמר לילדים: "אני יוצאת לעבודה, אבל כמה אני מחכה לשוב ולשחק יחד".

"אני חייבת ללכת עכשיו, אבל כל כך חבל לי להפסיד את השעות אתכם".

"אני מקווה שתסיימו לבצע את כל המטלות, כי אני כבר מייחלת לצאת אתכם היום לגינה הגדולה שבעיר, אני לא יכולה להתאפק מליהנות לנו יחד".

כן, בואו נשיר שיר לחופשה, נחבק אותה בשתי ידינו. אלו ילדינו. נשמח אתם בימי חגם.

כן, בואו נהפוך את החופשה לחג, כי היא חגיגית מדי, מכדי להזיל עליה דמעה.

בואו נחשוב איך אפשר להוציא מיץ מתוק וטעים מהתפוז הזה. זה לא לימון שאנו מוציאים ממנו לימונדה. החופשה היא המתיקות שבחיים.

נשיר שיר לחופשה ופתאום נגלה כמה היא כזו. מתוקה, חווייתית, מקרבת בין הבריות, עושה שלום בין אח לאחיו ובין ילדים להוריהם, מגבשת ומחכימה.

ברגע שנבין שהחופשה שלהם היא השיר שלנו, גם אם יש לפעמים צעקות בין האחים, גם אם לפעמים הבית חוגג והבלגן ממריא, גם אם לפעמים מישהו מטלפן אלינו לעבודה בבכי קולנו, החופשה היא שיר.

ברגע שנבין זאת – נגלה לפתע שהשיר הולך ומתחזק, הולך ומתחזק ואור גדול נכנס לביתנו.

ואז, לא נשאל שוב ושוב למה היא לא נגמרת, אלא נתלונן על כל יום שעובר, כי כל יום שעובר לא ישוב עוד.