הבשורות הטובות של הדחיינות - מאמר רביעי ואחרון בסדרה

הדחיינות אינה תכונה מולדת, אלא תכונה נרכשת, שהלא תינוקות מחפשים איך לפעול ולעשות מהרגע בו הם יוצאים לאוויר העולם ומבלי לדחות את הנסיון שלהם להתפתח בעולם. לדוגמה: מהרגע שבו תינוק מנסה ללכת, יעברו עליו כ-10,000 ניסיונות (!) עד שיצליח, ורוב מכריע של התינוקות לעולם לא דוחים את הניסיון. הרי שהדחיינות איננה תכונה שנולדים איתה, אלא רוכשים אותה. לכן המסקנה היא שניתן לשנות אותה בקלות יחסית.

לשם כך, ננסה להשתמש במספר כלים פשוטים אך יעילים: ראשית, מומלץ לערוך רשימת מטלות, ולוודא שהמטלות החשובות יותר – ממוקמות בראש הרשימה. מכאן ואילך, יש להיצמד לרשימה ולפעול על פיה: לבצע בראש ובראשונה את המשימות החשובות יותר, ורק לאחר מכן – להתפנות למשימות החשובות פחות.

ניתן לדמות זאת לאדם שרוצה להפריש סכום מסוים בכל חודש לתוכנית חסכון. אם הוא יתנהל כל החודש בחופשיות, ויחכה לסוף החודש כדי להפריש את הסכום שהחליט – רוב הסיכויים שבסוף החודש הוא עומד לגלות שחשבון הבנק שלו ריק לחלוטין. כדי להצליח לחסוך, אותו אדם צריך להפריש את סכום החסכון מיד בתחילת החודש, ואז לחיות עם מה שנשאר.

וכך גם בענייננו: אדם צריך בראש ובראשונה לבצע את המשימות החיוניות והחשובות יותר - אלה שעומדות בראש הרשימה שלו, ורק לאחר מכן – להתפנות לשאר המשימות, החשובות פחות, במסגרת מגבלות הזמן והיכולת. אבל אילו ימתין וידחה את פעולות החשובות, הן לא ייעשו, כי שאר הדברים הלא חשובים יגזלו את הזמן...

בהלכות פדיון הבן נפסק (יורה דעה סימן ש"ה), שהכהן שואל את אב הבן "במה אתה מעוניין יותר, בחמשת הסלעים או בבנך?".

ולכאורה, מה תוכן השאלה? בוודאי שהאב יעדיף את בנו! מבאר בעל "חוט השני" שמטרת השאלה לחבב את המצווה על המקיים, ולכן שואלים אותו במה תעדיף. אלא שאם כן - מדוע לא שואלים את השאלה הזו על שאר המצוות? הרי את כל המצוות נרצה לחבב על המקיים. אך העניין הוא, שפדיון הבן הוא זמן שבו האב אמור להחליט מה בראש סולם הערכים שלו. ברוב המקרים מדובר באב שנמצא בין פרקי "בן עשרים לרדוף" ו"בן שלושים לכח", וזה בדיוק הזמן לבצע בחירה מה יהיה בראש סולם הערכים שלו בימי חייו, וזו מטרת השאלה של הכהן.

ניהול זמן יעיל

כמו כן, כשאנו עורכים את רשימת המטלות שלנו, ומתכננים את לוח הזמנים – חשוב להקציב לכל משימה זמן כפול מהערכת הזמן שנחוצה, לדעתנו, ולהקפיד לעמוד בלוח הזמנים הזה בדקדקנות אף אם לא סיימנו את המלאכה.

נקודה נוספת: כשאנו עורכים את רשימת המטלות שלנו, חשוב לחלק כל מטלה לצעדים קטנים, ולהתחיל מהצעדים הקלים יותר. החלוקה לצעדים חשובה, משום שהיא מאפשרת לנו לחוות לעיתים קרובות יותר את תחושת הסיפוק הכרוכה בעמידה ביעדים. ההתחלה בצעדים הקלים יותר חיונית – משום שמטבע הדברים, ההתחלה תמיד קשה יותר. אין טעם להוסיף קשיים מיותרים דוקא בשלב הקריטי הזה.

כך, למשל, אם עלינו לכתוב עבודת גמר לקראת השלמת הלימודים, נחלק את המשימה הכוללת ל"תתי משימות": חיפוש חומר, קריאה, כתיבת העבודה. את "תתי המשימות" נחלק שוב לחלקים קטנים יותר, להם נקציב מראש זמן ברווח, לדוגמה: ביום שלישי – שעתיים לחיפוש מאמרים. ביום רביעי – שעתיים לקריאת החומר ולציון הערות, וכן הלאה. כך נוכל לעמוד בכל פעם ביעד המצומצם והמוגבל שהקצבנו לעצמנו לאותו היום, ולחוות תחושת סיפוק שתדרבן אותנו לעמוד ביעדים גם הלאה.

ועוד עצה: לקבוע מראש כי בזמן שהקצבנו למשימה מסויימת, אנו לא מתעסקים עם כל משימה אחרת, חשובה ככל שתהיה. אנו סוגרים טלפונים ומתעלמים מכל הסחת דעת. נופתע לגלות, כיצד אנו משלימים משימות אפילו מהר מכפי ששיערנו, כאשר נחסוך מעצמנו את הסחות הדעת הגורמות לנו לחוסר עמידה ביעדים החשובים שאנו מבקשים לכבוש!

חשוב להבין, שאת הדחיינות יש למגר באופן גורף, מבלי להשאיר לה מדרס רגל. כשאנחנו מאפשרים לדחיינות לחדור אל חיינו – קשה מאוד לעצור אותה: פעם אנו דוחים את תחילת העבודה כדי להכין כוס קפה, פעם כדי לאכול משהו, פעם כדי להשלים שיחת טלפון קצרה לחבר, פעם כדי לסדר את השולחן, בקיצור: הסיבות לדחיינות – אף פעם אינן נגמרות, ולכן מיד כשזו נוקשת בדלת יש לפנות לעשייה, ולא להיענות לאשליה של "רק עוד דבר אחד ומיד נתחיל".

לכן אם אנו מקצים זמן מוגדר למשימה, ומחליטים להקדיש לה את הזמן הזה, נוכל לגדוע את הדחיינות בעודה באיבה. אם החלטנו לעשות משהו מסויים הבוקר – נעשה אותו בכל מחיר, בלא דיחוי, משום שברגע בו נתחיל עם עיכובים – לא נסיים!

חשבון הנפש

לאנשים הסובלים מדחיינות כרונית מומלץ במיוחד לערוך חשבון נפש לעיתים קרובות, ואפילו מספר פעמים ביום: לבחון כמה הם הספיקו, כיצד הם עומדים ביעדים שהציבו לעצמם, ואילו משימות עליהם עוד להשלים. חשבון שכזה יגרום להם להציב את המשימות שעליהם לבצע – לנגד עיניהם, ובמקרים רבים ימנע את דחייתן של המשימות הללו.

לשם מעקב אחרי המשימות היומיומיות שלנו, מומלץ להיעזר בדף ועט, ולא להסתמך על הזכרון. להשתמש ברשימת המטלות שערכנו, לעבור עליה שוב ושוב, ולבחון כמה מתוך המשימות הללו הושלמו וכמה לא.

כמו כן, בחשבון נפש זה מומלץ לעקוב באופן קבוע אחרי הטלפון הנייד שלנו, ולבדוק מדי פעם את תדירות השיחות. אנו עלולים לגלות שהזמן שחומק מבין אצבעותינו – משמעותי הרבה יותר מכפי שהעלינו בדעתנו אי פעם. כאשר נצליח לזהות את המקומות בהם אנו מאבדים זמן יקר, ולסתום את ה"חורים" הללו – נמצא את עצמנו כשהרבה יותר זמן איכותי עומד לרשותנו לשם ביצוע כל המטלות היומיומיות שלנו.

עם זאת, עלינו לוודא שחשבון הנפש הזה אכן משרת אותנו ולא משיג תוצאות הפוכות. אם האדם נוכח לדעת כי חשבון הנפש במהלך היום גורם לו לתחושת דכדוך ומרמור – עדיף לוותר על הכלי הזה, מאחר שהנזק עולה על התועלת.

ניתן להשתמש בשיטה נוספת: לחפש חבר שגם הוא מבקש למגר את הדחיינות, ולהחליף את הרשימות ביניכם, כך שכל אחד יצטרך פעם ביום או יומיים לדווח לחברו בכמה משימות הוא עמד וכמה עדיין ממתינות לביצוע. כאשר ישנן משימות שהיו אמורות להתבצע ולא בוצעו, יש צורך שכל אחד יסביר מדוע לא השלים את ביצוע המשימות שהיה עליו לבצע. באופן זה, ניתן לרתום את תכונת הבושה – לטובת המאבק הבלתי מתפשר בדחיינות.

כה לחי!