יומני היקר, מתי ההורים שלי יתנתקו – ויתחברו אלי?

יומני היקר,

כותב אני אליך מרגש של כאב, מרגש של כאב אמיתי. כבר הרבה זמן שאני נושא את הדברים על ליבי, ושותק. אבל הפעם הרגשתי שזה קצת כבד לי, לוחץ. אז החלטתי לספר לך, אתה הכתובת היחידה בשבילי.

אז אני רוצה לספר לך מההתחלה, איך מתנהל סדר היום שלי מאז שאני קם ועד אז שאני הולך לישון. היום שלי מתחיל בשבע ורבע, כשאמא מעירה אותי. אני מתלבש בזריזות ויוצא לבית הספר, ביחד עם אמא, שיוצאת לעבודה. בבית הספר אני משחק עם החברים, משתדל לציית למורים, ואז כשאני חוזר הביתה - אני רואה שם את אבא. הוא שואל אותי איך היה היום, ולפני שאני מספיק לענות, הוא עונה לטלפונים, מתקתק במחשב ומתרכז בנייד שלו. אבא איש עסקים נחשב. לפעמים זה נראה שיש לו עולם סודי משל עצמו, ואף אחד לא יכול להיכנס אליו אף פעם. הלוואי ורק היה לי המפתח...

בערב, כשאמא מגיעה מהעבודה, היא עייפה מדי בשבילי. אין לה כמעט זמן להתייחס לאף אחד, חוץ מהנייד שלה. הנייד שהיא אוהבת כ"כ, כן, אפילו יותר ממני! אני מרגיש שאין לה זמן בשבילי, וכשהיא שואלת אותי איך היה היום בביה"ס, אני מרגיש שלא באמת אכפת לה לדעת איך היה לי, עם מי שיחקתי, אם היה לי טוב עם החברים, אם שמעתי בקול המורים.

אז אני הולך לחדר, פותח את החלון ומסתכל, בוהה בעץ הדקל היפה שמול ביתי, אולי הוא יסכים לשמוע אותי. אני חוטף לי איזה ספר, והולך לי לבד לגינה, יושב לי מתחת לעץ וקורא, קורא לי ספרים עד הלילה. לפחות הם תמיד זמינים שם בשבילי, אף פעם לא משעמם לי איתם.

אבל היום החלטתי שלא לקרוא. החלטתי דווקא לכתוב. לכתוב לך את מה שאני מרגיש.

אמא תמיד אומרת שהלב הוא לא מחסן, ולכן אני מנסה לרוקן קצת מהתכולה. אמא אמרה לי פעם, שהיא מרחמת על אושרי - ילד מהכיתה שלי - בגלל שאין לו אמא. אני זוכר שרציתי להגיד לה - אבל אמא, גם אני מרגיש ככה לפעמים, אז למה את לא מרחמת עלי? 

הלוואי שההורים שלי יתנתקו קצת מהנייד שלהם ויתרכזו קצת בי, ישמעו פעם אחת מה אני מרגיש, שקשה לי.

כשחבר מעליב אותי, כשהמורה צועק עלי, ואני רוצה לספר לאמא, אז אני קורא לה, והיא אומרת "רגע, חמודי", כי לרוב היא עסוקה עם הנייד. רק אחרי 20 דקות היא שואלת "מה רצית, מתוק?", אבל אז אני כבר שוכח. אבל הלב לא. הלב אף פעם לא שוכח. לפעמים השפתיים עייפות מלדבר והדמעות יבשות, אבל הכאב לא. הוא לא דוהה עם הזמן אלא רק מתעצם, וככה עוד יום ועוד יום חולף, ואני מרגיש בודד, מרוחק, מנותק מעצמי ומההורים שלי.

כשההורים שלי יתנתקו מהנייד ויתחברו קצת אלי, יתעניינו בי קצת יותר, ברגשות, במחשבות ובדאגות שלי, אני אהיה הילד הכי מאושר בעולם.

אילו רק היו יכולים לפחות לקרוא את המכתב הזה...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.