מצמרר: הרבי הקדוש שהתריע על השואה וחזה אותה בעיני רוחו

עוד קודם לעת בה התקדרו שמי יהדות פולין ועננים קודרים בישרו על המלחמה הקריבה, ידעו צדיקי הדור את כל אשר נעשה וייעשה. בכוחם ובגבורתם הרוחנית ניסו לבטל את רוע הגזירה, ולהמתיק את הסכנה המרחפת על כלל ישראל. פעולות רבות ניכרו בהנהגותיהם, בחודשים אשר קדמו לפרוץ המלחמה. עם ציון שמונים שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שהמיטה שואה וכיליון על עדת ישראל, חוזרים אנו בסקירה היסטורית מפי רשמם של זקני החסידים, והצדיקים בעצמם, אשר מסרו את נפשם ועשו כל אשר לאל ידם לביטול הגזירה.  

מן המיצר קראתי - מעמד התקיעות הנורא

שנה לפני פרוץ המלחמה הנוראה. כל העולם התחלחל ורעד מהשטן הנאצי ימ"ש, אבל עדיין שררה תחושת שאננות. איש לא רצה להאמין שמזימותיו השפלות של מטורף אחד כה יצליחו. כולם קיוו שהשנה החדשה תביא בכנפיה אך ורק בשורות טובות.

קהל רב התאסף לתפילת ראש השנה בקארלין עם הרבי הקדוש, והנה הגיע זמן תקיעת שופר.

לפתע הושלך הס בבית הכנסת. דמותו הזוהרת של רבי אברהם אלימלך מקארלין נראתה קרבה ובאה לכיוון בית המדרש, כשפניו הקדושות בוערות כלפידים. אך דרכו רגליו על מפתן הפתח, פתח הרבי בדברים חוצבים להבות אש אשר פלחו כליות ולב.

תוך כדי שהוא מתקדם לעבר הבימה, החל הרבי לשאוג מהמיית לבו הטהור: "תקיף במלוכה! תן לנו לראות בעיני בשר את כח תקפך!". ובקול בוכים המשיך וקרא: "אילו היה בכוחי, הייתי מצוה לסגור היום את כל בתי הכנסיות, ומורה שלא ילכו היום להתפלל ולקיים את מצוות היום - תקיעת שופר! דבר זה ודאי יעורר רעש בשמים, בבחינת 'ויעבור מרדכי', אשר מרדכי הצדיק הכריז צום ג' ימים אשר חל בחג הפסח, וציווה לבטל את מצות אכילת מצה בליל פסח, וכך ניצלו אז עם ישראל מכליה, על ידי הרעש הגדול שפעל דבר זה למעלה.

"כך גם אנחנו", המשיך הרבי ושאג בקול נסער, "גם אנו נמצאים כאן בדיוק באותו מצב של 'כי נמכרנו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים'! עלינו לזעוק זעקה גדולה ומרה לבטל את גזירת הכליה מעל עם ישראל!".

כשפלגי דמעות שוטפים את פניו הקדושות, סיים הרבי ואמר: "עלינו לעורר רחמים מרובים על הצרות הנוראות והאיומות שעלולות לבוא חלילה על כלל ישראל. עם ישראל זקוק לישועה גדולה ולרחמים מרובים. זקוקים אנו לניסים ולנפלאות כמו שנעשו לאבותינו בימים ההם!".

לשמע דבריו הסוערים והנוקבים של הרבי, כמו קפא הדם בעורקי כל הקהל. הכל עמדו מסומרים למקומם מרוב הלם. אט אט עיכלו את דברי הרבי, וצמרמורת ורעדה אחזה בכל גופם.

הביקור האחרון של הרבי בארץ ישראל

ארבע פעמים עשה הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקראלין הי"ד את דרכו ממקום מושבו בקארלין לארץ ישראל. בשלהי חודש אייר שנת תרצ"ט, שוב הופיע הרבי בהדרו בשערי ארץ הקודש. היה זה הביקור הרביעי, והאחרון.

באותם ימים שררו בארץ ישראל פחד ואימה מחמת המאורעות הקשים של הפורעים הערבים. אי לכך, איש לא הבין מה הניא את רבנו לצאת עתה לדרך הארוכה והקשה, לבקר בארץ בשעה מסוכנת זו.

ביום המיועד והמיוחל בחודש אייר התאספו מאות אנשים בנמל תל-אביב, שזה עתה נפתח מחדש. האניות הגדולות נאלצו להטיל עוגן מחוץ לנמל, והורידו את הנוסעים על גבי סירות קטנות אשר הביאום אל החוף.

והנה, הגיע הרגע המיוחל. הרבי הגיע אל החוף ורגליו דרכו על אדמת ארץ הקודש. באותו רגע החווה הרבי בידיו הקדושות לעבר הקהל בתנועה חדה, לאמור: "הפסיקו את השירה!".

(צילום: shutterstock)

 השירה נעצרה בפתאומיות. זיו איקוניו של הרבי הלך והחוויר מרגע לרגע. כל הקהל המשיך לעקוב בדריכות אחרי כל תנועה של הרבי, כי לא ידעו מה היה לו. לפתע התפרצה זעקה מעומק ליבו הטהור: "לא באנו לארץ ישראל לשם ביקורים. לא עת שירה עתה! באנו לכאן כדי לעורר רחמי שמים על אחינו בני ישראל תושבי פולין ואירופה הזקוקים לישועה גדולה! עננים שחורים מרחפים על שמי אירופה! שווארצע וואלקינעס קומען אויף די אידן פון אירופה, (עננים שחורים מרחפים על שמי אירופה) לא עת גיל ושמחה עתה! חוב קדוש מוטל עלינו לפקוד את ציוני הצדיקים, להשתטח ולהרבות בתפילה ובתחנונים על המקומות הקדושים, ולהתריע בקול זעקה גדולה ומרה לדבר ישועה ורחמים!".

דברי הרבי, שנאמרו כארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה היו בגדר נבואה ברורה. באותה שעה איש לא שיער עד היכן הדברים יגיעו, ורק המציאות הנוראה שירדה לעולם בשנים הבאות המחישה את עוצם הגזירה האיומה אשר הרבי כה התאמץ לבטלה.

אסיפת חירום

על פי קריאתו של הרבי, נתאספו לאסיפה דחופה זקני אנ"ש בני ירושלים של מעלה. בין הנוכחים בלטו: הגה"ק מפודהייץ זצ"ל, הגאון החסיד רבי פישל ברנשטיין זצ"ל ראב"ד לעדת החסידים בירושלים, הרה"צ רבי מאטע סופר זצ"ל, הגה"ח רבי חיים מנדל קוסטרומצקי הי"ד, הרה"צ רבי אלטר חיים שו"ב שיפמן זצ"ל והרה"צ רבי יהושע העשיל הלטובסקי זצ"ל. גם ר' זלמן בריזל זצ"ל ועוד מספר תלמידי חכמים חשובים ואנשי מעשה שבעיה"ק נטלו חלק באסיפה חשובה זו. הרבי נכנס לחדר האסיפה בקומה שפופה ובראש מורכן, ופניו היו חיוורים כסיד. את דבריו פתח בלשון תחנונים, והביע את משאלת ליבו הטהור - לטכס עצות היאך לעורר את לבב תושבי ארץ הקודש לבקש רחמים ותחנונים על כלל ישראל הזקוק לישועה גדולה.

"שחס וחלילה לא יתגשמו מזימות אויבינו אשר מתייעצים להשמיד, להרוג ולכלות את עם בני ישראל במיתות משונות, רחמנא ליצלן", הלם הרבי בלבות הנוכחים.

דבריו הנוקבים והקשים כגידים פילחו כחץ את ליבם של היושבים באסיפה. הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ"ל נרעש ונפחד, ופנה אל הרבי ושאלו - "מדוע זה יפחיד אותנו הרבי כל כך?".

אך הרבי נותר בשלו, והשיבו: "כל התיאור הנורא שגילינו ברבים אינו אלא ציטוט ממה שראינו באותיות שחורות ע"ג לבנות במכתבו של רבינו הבעל שם טוב הקדוש!".

ביקש רבי פישל לראות את המכתב, אך רבנו השיבו: "המכתב רק יזעזע אתכם. שם כתוב הרבה יותר ממה שאמרנו. מה תועיל לכם קריאתו, זה רק יפריע לכם ולא תמצאו מרגוע לנפשכם".

אחד מהנאספים, שהזדעזע מאד לשמע הדברים הנוראים, פנה ושאל את הרבי - לפי דבר תיאורו הנורא על העתידות לבוא על עם ה', הרי שמזמן חורבן הבית לא היו עדיין צרות כאלו על עם ישראל...

 נאנח הרבי בשברון לב, ואמר בקול חרישי ושקט, כשדמעות ממלאות את עיניו: "צרות כאלו, אשר עומדות להתרחש על כלל ישראל, לא היו מזמן בריאת העולם!". ובספקו ידיו זו אל זו פנה הרבי לקהל הנאספים, ושאלם: "על מה נבקש, שתהיה מלחמה, או שלא תהיה?".

 נענה אחד מזקני החסידים ואמר: "רק שלא תהיה מלחמה!".

 נעץ בו הרבי מבט חודר ואמר: "מי ייתן ויהיה כמו שאתם אומרים, אולם אם הצורר יכבוש בלי מלחמה, מי יודע מה יהיה בסופם של אחינו בני ישראל. מה שאין כן אם תהיה מלחמה, אזי אומות העולם ילחמו בו, ולבסוף תהיה הצלה פורתא לכלל ישראל".

תוך כדי דיבור קם הרבי מלוא קומתו, וכשכולו אפוף חרדה גדולה למאד, הוסיף: "אתם בארץ ישראל גם לא תטעמו דבש... אבל בכל זאת, ארץ ישראל שונה מכל הארצות. אך אנו בחו"ל, מי יודע מה יהיה? אוי וויי, מה שהוא יעשה מעם ישראל".

 וסיים נחרצות: "על כל אחד לדעת מה שעליו לעשות. מ'דארף איינרייסן וועלטן! יש להרעיש עולמות ולבקש רחמים, כל אחד יראה לתקן את עצמו עד שיחוס וירחם ה' את עמו".

השתדלו והרבו תחינה ובקשה

הרבי הריץ שליחים אל גדולי האדמו"רים והצדיקים אשר בארה"ק, לשמוע את חוות דעתם אודות המצב הנורא.

אף את רבי זלמן בריזל שלח הרבי אל אחד מצדיקי הדור המפורסמים. משחזר, השיב לרבי את תשובתו של אותו קדוש, אשר אינו רואה בעתיד שום סכנה מוחשית העומדת להתחולל. הגיב הרבי בנימה של תימהון, והפטיר: "מ'באהאלט פון אים". (מן השמיים מסתירים ממנו).

הרבי נסע במיוחד לתל-אביב, אל שאר בשרו האדמו"ר הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זצוק"ל, זקן אדמו"רי בית רוזי'ן. מיד עם היכנסו לבית פנה אל הרה"ק ושאל לדעת קדשו: האם הגרמנים הארורים יצאו למלחמה כוללת?

ענהו הרה"ק מהוסיאטין זי"ע בבירור מוחלט: "בוודאי ובוודאי יצאו למלחמה. אמנם לא עתה, כי כעת עסוקים הם בקצירת החיטה, לצבור אוכל במחסנים עבור החיילים לעת מצוא. אמנם בסופו של דבר יפתחו במלחמה עולמית".

צום, בכי ותחנונים

ערב ראש חודש סיון, תרצ"ט.

הרבי הכריז על יום צום כללי. מאות אנשים מאנ"ש ויקירי קרתא קדישא, חכמי ירושלים, תלמידי הישיבות ותינוקות של בית רבן התאספו כולם בבית הכנסת של חסידי קארלין בירושלים, לאמירת כל ספר התהילים, סליחות ובקשות לפני שוכן מרומים.

באותם הימים, הרבי הקדוש לא נח ולא שקט ולא אבה להתעסק בדברים אחרים. אישים חשובים ורמי מעלה שבאו לשחר את פני קדשו, ליהנות ממנו עצה ותושייה ולקבל את ברכת קדשו, חזרו כלעומת שבאו. הרבי פקד בהחלטיות על נאמן ביתו לבל יכניס אליו איש.

"אין לנו פנאי להתעסק בעניינים אישיים הנוגעים לאנשים פרטיים. כל מגמתנו בארץ הקודש היא לפעול למען כלל ישראל", אמר בכאב.

הרבי הורה לכל הקהל להתאסף בחצות הלילה על יד שריד בית מקדשנו ותפארתנו, הכותל המערבי, לעריכת תיקון חצות. בירושלים שררו באותם הימים מתח וחרדה רבה מפחד הפורעים הערבים, אשר ביצעו פוגרומים ורציחות, כך שהפחד להתהלך באישון לילה בעיקולי הדרכים הצרות והמפותלות שהוליכו לעבר הכותל המערבי היה גדול מאד. אולם הרבי התעלם מכל זה באומרו: "עת צרה היא ליעקב, ואין לנו ברירה אחרת אלא לשפוך את שיח ליבנו במקום אשר לא זזה משם שכינה מעולם. קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'. שאי אליו כפייך על נפש עולליך" (איכה ב', י"ט).

ואכן, לקראת חצות הלילה החלו לנהור אנשים רבים אל הכותל המערבי. קהל גדול התאסף שם, ויחדיו הפילו תחינה לפני שוכן מרומים, שיחוס וירחם על עם עני ואביון.

הנסיעה למקומות הקדושים

כ"ב בתמוז תרצ"ט.

הרבי הקדוש הביע את רצונו לעלות ולהשתטח על ציון הרשב"י זי"ע במירון. המקורבים ביקשו למונעו מכך, היות שהדרכים המובילות למירון היו אז בחזקת סכנה. זה קרוב לשלוש שנים, משנת תרצ"ו, אשר נמנעו מלנסוע למירון אף בל"ג בעומר, מפחד הפורעים הערבים אשר היו מסתתרים על ההרים הגבוהים המשקיפים על הכביש הצר והמפותל. הם היו יורים לעבר כלי רכב שנקלעו על אם הדרך, וכמה חללים נפלו בידיהם, הי"ד.

אך הרבי לא נסוג אחור מתכניתו, ועמד על דעתו בתוקף, שבלית ברירה מוכרחים לנסוע למירון ולעורר רחמים על ציון רשב"י. כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק, ויכול הוא לפטור את כל העולם מן הדין.

(צילום: shutterstock)

עם זאת, ציווה הרבי על כל החסידים שלא לפרסם הדבר, ולא לדבר מעניין הנסיעה מאומה, שלא ישלוט שום מפריע ומעכב בנסיעה הגורלית.

הנסיעה נקבעה ליום הנשגב כ"ב בתמוז, יומא דהילולא קדישא של הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע.

יכול לפטור העולם

ביום ראשון לפנות בוקר התאסף הקהל, וברגשות חרדה וציפייה מתוחה עלו על האוטובוסים למירון. תיכף יצאה השיירה לדרך, ואכן, בחסדי ה', הנסיעה עברה בשלום.

הקהל ביקש להיכנס מיד פנימה ולהתרפק על הציון הקדוש בתפילה, אך הרבי ביקש תחילה להתייחד במערה לבדו.

ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים בעבודת יום הכיפורים, נכנס הרבי בגפו, כאשר כולם ממתינים בחוץ באימה וביראה, ושפתותיהם מלחשות תפלה ותחנונים.

אחר זמן מה ניתן האות, וכולם נכנסו לפנים המערה. מה נבהלו הכל למראה עיניהם - פניו הקדושים של הרבי היו חיוורים כסיד, ועיניו נפוחות מבכי ויוקדות במבט אש.

באחת התרוממו כולם טפח מעל פני הקרקע. האווירה שהשתררה במקום הייתה שלא מעלמא הדין. כל הבקשות הפרטיות והאישיות נשכחו לגמרי. נחלי דמעות נשפכו שם בשעות הבאות, לעורר רחמים, לזעוק ולהתחנן בעד קהל עדת ישורון, להצילם מכל גזירות קשות ואכזריות.

כל הקהל נסחף אחריו בזעקות גדולות שהרקיעו שחקים, והיו הקולות והזעקות בתפילה מתגברים מרגע לרגע, עד שכמה מהנוכחים דאגו שמא קול הצעקה הגדולה והמרה תגיע לאזני הפורעים הערבים השוכנים על ההרים מסביב, ויבואו לעשות בהם שפטים.

תפילת שחרית דמתה לתפילת נעילה ביום הכיפורים, וארכה למעלה משעתיים.

לקדושים אשר בארץ - צפת

לאחר שסיים את סדרי התפילה באתרא קדישא מירון, שם הרבי את פעמיו לעבר עיה"ק צפת, להשתטח על קברות הקדושים אשר בארץ המה. הרבי צעד בראש כאשר המוני חסידים מקיפים אותו, וחרדים לכל מוצא פיהו.

בהגיעו סמוך לבית החיים בו ספונים טמונים קדושי ומאורי ישראל: הבית יוסף, האר"י הקדוש, תלמידו הרמ"ק ועוד גדולי ומצוקי ארץ, נענה הרבי ואמר: "כתוב בקינות, 'אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות ונם עצמות חביבות מה אתן שוכבות. בניכם גלו ובתיהם חרבות'... ירמיהו הנביא הלך להשתטח במערת המכפלה על קברי אבות, והודיעם מהנעשה בזמן חורבן הבית וביקשם לעורר רחמים על בניהם. גם אנו", זעק הרבי, "מוטל עלינו חוב להודיע לצדיקים הטמונים פה שיעוררו רחמים בשמים לבטל את הגזירות הנוראות המרחפות על כלל ישראל".

אך לבם של הנוכחים התפלץ ונקרע לגזרים, כאשר בחזרתו מהציון של מרן ה"בית יוסף" נעקרה אנחה כבידה מלבו של הרבי, ובקול חרישי הפטיר: "מיר האבין געמיינט אז מיר וועלין עפעס פועל'ן"... (- חשבנו שנוכל לפעול משהו...). לשמע משפט נורא זה היוצא מפי הרבי, סמרו שערות ראשם של הנוכחים.

כן נשנה הדבר באישון לילה. על כך סיפר הרה"ח רבי ישראל דוב הלוי שיפמן זצ"ל, אשר ראה את הרבי הקדוש מסתובב בחדרו, כולו אחוז שרעפים, וקול נהימת אנחה נשמעה מפיו, כשהוא ממלמל לעצמו שוב ושוב: "מיר האבן געמיינט, אז מיר וועלן עפעס פוילען"... (-חשבנו שנצליח לפעול משהו...).

במשך כל זמן שהייתו של הרבי בארץ הקודש, נפלטו מפיו ביטויים קשים מאד אודות העתיד לבוא...

"פולישע אידן זענען פארלוירן (-יהודי פולין אבודים). וואס וועט זיין מיט קראקאווער אידן? אזא קראקא!" (-מה יהיה בסופם של יהודי קראקא? קראקא שכזו).

גם זאת נשמע אז מפיו: "באםעד מחצית השנה לא יבוא משיח צדקינו, מי יודע מה יהיה בסופם של יהודי פולין!".

בקרובי אקדש - בחזרה לקארלין על קידוש ה'

כאשר ישב הרבי במוצש"ק בסעודת מלווה מלכה, ושוב החל בדבריו לתאר בצבעים קודרים את העומד להתרחש, פנה אליו הרה"צ רבי אלטר שו"ב שיפמן מטבריה, ואמר לו: "אם אכן פני הדברים הם כמו שהרבי מתאר, הרי שאסור לו לרבי להכניס עצמו בכלל סכנה ולשוב לחו"ל. על הרבי להישאר אפוא כאן בארץ הקודש, שהרי אף הרבי עצמו אמר שארץ ישראל שונה מכל הארצות, ותינצל מחמת המציק".

בתשובה לשאלתו קם הרבי מכיסאו, וניגש אל ארון הספרים. הוא שלף משם ספר מסוים והראה את הכתוב בו, "שהעוזב את עירו בשעת סכנה ובורח למקום אחר להציל את עצמו ואינו נמצא אתם יחד, הקב"ה שונאו", והפטיר: "נו, ווילט איר דער באשעפער זאל מיר פיינט האבן?" (נו, כלום רוצים אתם שישנא אותי הקב"ה?).

רוחם של החסידים סערה בקרבם, והם ביקשו למנוע את הנסיעה הגורלית בכל מחיר. נמנו וגמרו ביניהם למנוע בעד הרבי לנסוע, ואפילו אם יכוו, חלילה מגחלתו. אחדים מהם החליטו להטיל עצמם מתחת לגלגלי הרכב שיוביל את הרבי לאנייה ולעכב את נסיעתו, אך הרבי שנודע לו מתכניתם של החסידים, הגיב קצרות: "איר וועט זיך רייסין די האר פון קאפ!" (- את שערות ראשכם תמרטו אחר כך מרוב חרטה).

קשה עלי פרידתכם

יום שני, י"ג באלול לסדר כי תבוא, תרצ"ט.

הרבי שהה אז בירושלים העתיקה, והתפלל תפילת שחרית בבית המדרש קארלין ברוב עם. לקראת קריאת התורה בתפילת שחרית התבקשו כל הכהנים לצאת, והרבי קיבל את העלייה הראשונה, הפותחת ב"כי תבוא אל הארץ". המשמעות הייתה ברורה...

לאחר שהסתיימה התפילה פתחו את ארון הקודש, וכל הקהל אמרו יחדיו "ברכת כהנים" ו"בספר חיים ברכה שלום" וכו' ג' פעמים, כפי מנהג קארלין בערב יום הכיפורים. הרבי היה נרגש מאד. הוא נפרד באהבה מכל יחיד ויחיד, והקפיד לברך גם את הילדים הקטנים. ניכר היה שזוהי הפרידה האחרונה...

יום שלישי, י"ד באלול תרצ"ט.

השעות חלפו ועברו ביעף. ניצני החמה נראו במזרח, והנה הגבאי ירד ממעונו של הרבי ועל כתפו מזוודה... המזוודות נערמו על גג המכונית. ברכב ישבו כבר ראשי וחשובי החסידים, ולאחר מספר דקות ירד הרבי, ובעיניים אדומות ונפוחות מרוב בכי נכנס למכונית, וזו החלה לנסוע כשעיני הכל מלוות אותה בעיניים טרוטות מדמעות...

כשהגיעו לרציף האניות בנמל יפו, התברר להם שאיחרו את המועד. הספינה הפליגה לדרכה! אנחת רווחה נפלטה מפי כל החסידים המלווים, אולם שמחתם הייתה מוקדמת מדי. הרבי הורה למהר ולנסוע לנמל חיפה, שמא יצליחו להשיג את האנייה בתחנתה שם.

התקווה שוב ניצתה בלבבות החסידים, שלבסוף יישאר הרבי בארץ, מאחר שהסיכוי להשיג את האנייה בחיפה היה קלוש ביותר. אך נאמנים לציווי הרבי, השיירה הוועידה פעמיה לחיפה.

הגבאי ר' בערל פרידמן החזיק בידו את תיקו האישי של הרבי, ובו המסמכים הנחוצים - הפספורט וכרטיס הנסיעה. לפתע הבזיק רעיון במוחו של ר' בערל – לזרוק מחלון הרכב את כל המסמכים תוך כדי הנסיעה... כך ייאלץ הרבי לבטל את הנסיעה ברגע האחרון.

 אך טרם הספיק ר' בעריל להפוך במחשבתו זו שנית, והרבי שישב במושב הקדמי הסתובב בפתאומיות ופנה לעברו, ובהניחו את יד קדשו על ידו אמר לו: "נמצאים אנו בידו של הקב"ה, ובעצמנו איננו יכולים לעשות מאומה".

ואכן, אף שאיחרו את הזמן המיועד להפלגת הספינה, מה' יצא הדבר, שמחמת תקלה שאירעה במערכת המכונות התעכבה הספינה ולא הפליגה במועד. הרבי, לדאבוננו, לא איחר אותה...

כשהגיע הרבי למרגלות הספינה, נעצר והתיר את שרשרת שעון הזהב שלו, הושיטו לידו של ר' אהרן הלטובסקי, ואמר בקול בוכים: "שיהיה לצוררים הארורים פחות שלל מאתנו"...

כעבור רגע הוריד הרבי גם את מעילו העליון, ומסרו לו כשהוא אומר בכאב: "שם כבר לא נזדקק לבגדי השיראין. כשנצטרך לרוץ במעבה היערות על ההרים ועל הגבעות, נוכל לרוץ בקלות יתר בלעדיהם".

עוד הוסיף הרבי ונתן לו את מטה הכסף שלו. יומיים לפני כן העניק לו הרבי גם את המשקפיים שלו, אשר קיבל בירושה מאביו הקדוש, ובהם ראה למרחקים בעיני רוחו.

להרה"צ רבי יהושע העשיל הלטובסקי זצ"ל העניק הרבי את השטריימל שחבש לראשו. אהובו החסיד רבי זלמן בריזל קיבל הימנו בהזדמנות אחרת את טליתו הקדושה - על טלית זו שמר ר' זלמן כל ימיו כעל בבת עינו, והיה מתעטף בה תמיד בימים הנוראים, ואף בדרכו האחרונה לבית עולמו עטפו בה את גופו הטהור.

לימים התברר שאכן הייתה זו הספינה האחרונה שהפליגה מארץ הקודש לכיוון חבל ארץ זה טרם פרוץ מלחמת העולם, כעבור שלושה ימים – י"ז באלול תרצ"ט.