בסופו של מסע הגלות – סוף הכבוד לבוא

"ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת" (ל"ג, ה').

כל ה"מסעות" מכונים מלמעלה

בפרשתנו מוזכרים כל מסעותיהם וחניותיהם של בני ישראל במדבר. באר ה"בעל שם טוב" הקדוש, כי הסיבה שבשלה ראתה התורה לצין את סדר המסעות היא, כדי ללמדנו על מסעות החיים שכולנו עוברים: לכל אדם יש מסע חיים משלו, רצוף בעליות ובמורדות. לעתים הוא נוסע ולעתים חונה, לעתים תנאי הדרך משופרים – ולעתים קשים ומרים.

יהודי מוצא עבודה, הוא עובד שם מספר חודשים, ופתאום מפטרים אותו, ועליו לחפש עבודה אחרת. הוא ודאי כועס על ה"בוס" שפטרו, ומלא עליו טרוניות.

אדם גר בבית מסוים, אחד השכנים עושה לו צרות, עד שהוא נאלץ לחפש מקום מגורים אחר. הפעם הוא כועס על השכן, שבעטיו עליו לנדוד לדירה אחרת.

על האדם לדעת שאין זה בגלל ה"בוס" או בגלל השכן, אלא הכל מכוון מאתו יתברך. כל מסע שאדם נוסע, כל טלטול שעליו לעבור, הוא בשל רצונו יתברך.

כך גם היה בכל מסעותיהם ונדודיהם של בני ישראל במדבר, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט', כ"ג), כך גזרה חכמתו יתברך. לנסיעות ולטלטולים הללו יש מטרה ברורה. הצער שהאדם מצטער בעת שעליו לנדוד, מכוון לכפרת עוונות, הן על מה שחטא בגלגול זה, ולעתים על עוונות שחטא בגלגולים קודמים. הכל בא במדויק לצורך האדם, ואין כאן כל "מקרה". כל צער שאדם מצטער כאן בעולם, אינו אלא לטובתו ולתועלתו.

הדלים והרשים – ככרמל וכארגמן

אגב כך, האר"י הקדוש אומר כי בסוף הגלות, סמוך לגאולה, יהיה לבני אדם צער בקיום המצוות. אדם שירצה לקים מצוה כתיקונה, יצטרך להתאמץ התאמצות יתירה. אבל אם יעמוד בניסיון הקשה, ויקיים את התורה ומצוותיה, הקב"ה יחשיב את מעשיו כמעשהו של אליהו בהר הכרמל, אשר הראה לעם ישראל כולו כי ה' הוא האלקים.

דבר זה נרמז בפסוק משיר השירים (ז', ו'): "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן": "רֹאשֵׁךְ" הוא מלשון עני ורש. הרשים שבכלל ישראל, אלו החלשים העוסקים במצוות בסוף הגלות מתוך מאמץ וקושי - יחשב להם הדבר כמעשהו של אליהו הנביא בהר הכרמל, שמסר נפשו למען שמו יתברך, כאשר עמד מול ארבע מאות נביאי הבעל והוכיח להם כי ה' הוא האלקים.

כך גם "וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ", המצוות הקטנות שיעשה האדם בסוף הגלות, יחשבו לו "כָּאַרְגָּמָן", כמו מסירות נפשו של דניאל איש חמודות הלבוש בגדי ארגמן, שהושלך לגוב האריות ונצל עקב מסירות נפשו לקיום המצוות (שיר השירים רבה ז', י"א).

שכר העובד בעת שהשכינה בגלות

שמעתי פעם ממורנו ורבנו גאון עזנו, אביר הרועים רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהסביר מדוע, בסוף הגלות, כאשר יהודי יקיים אפילו מצוות קלות, יחשב לו הדבר כמו מעשיהם של אליהו ודניאל. והמשיל על כך משל: למלך אחד היתה אישה משכלת, יפה כלבנה וברה כחמה, פיקחית ונבונה. כל עצה שלה היתה קולעת אל המטרה, המלך אהבה מאד, עד שלא היה עושה כל מעשה בלי לשמוע את עצתה.

והנה קנאו בה אנשי בליעל, והעלילו עליה עלילות כזב, כאלו קשרה היא קשר להדיח את המלך ולרשת את מקומו. המלכה הועמדה למשפט, ועדי שקר הגיעו כדי להעיד עליה שקר, עד שנגזרו עליה שנות מאסר מרובות.

אותה מלכה, בהיותה על כס המלוכה, זכתה שכל השרים והרוזנים היו מעתירים עליה מתנות יקרות, כדי שתמליץ עליהם בפני המלך, ועתה, כאשר הושלכה לבית האסורים, שכחו כולם מכל הטובות שפעלה למענם.

רק אחד מפקידי המלך הגבוהים, זכר את חסדה רב השנים של המלכה, וכאשר שמע שהושלכה לבית הסוהר יחד עם כל האסירים האחרים, לא נח ולא שקט, הוא דאג שיעבירו אותה לחדר מכובד, בתנאים נוחים. הוא שלח לה מיטה נוחה וכלי מיטה טובים, ודאג שתקבל מאכלים ערבים לחך.

המלכה התעניינה לדעת מי דואג לה כל כך, וסיפרו לה כי פקיד פלוני משלם שוחד רב לסוהרים, כדי שידאגו לה לתנאי מאסר נוחים. המלכה, כמובן, שמחה מאד שיש מי שזוכר לה את חסדה הרב.

לימים התגלה למלך, כי כל העדויות נגד המלכה היו שקר וכזב, וכי מדובר היה בעלילת שווא שהעלילו אנשי בליעל, ובית המשפט הורה לשחרר את המלכה ולהשיבה לכס המלוכה.

בשובה למעמדה הראשון, זכרה המלכה את החסד הרב שגמל איתה אותו פקיד, והיא ביקשה מהמלך כי ישיב לו כגמולו הטוב וירומם אותו על כל שרי הממלכה.

כך גם בימי עניה של שכינת עזנו, כאשר "שכינתא בגלותא", כל יהודי שעושה מצוות ומעשים טובים, השכינה הקדושה זוכרת אותו לטובה, וכאשר מלכו של עולם יחזיר עטרה לישנה, ויבנה את בית מקדשנו ותפארתנו, ייזכר אותו אדם שדאג לכבוד השכינה, לטובה ולברכה.

צריך כל אחד לדעת, כי כאשר הוא עושה רצונו יתברך, גם אם קשה ומעיק לו, ולעתים נגרמים לו צער וסבל - סוף הכבוד לבוא, והכל נעשה לתועלת האדם – בעולם הזה ובעולם הבא!

מתוך 'משכני אחריך' במדבר ח"ב עמוד תס"ב. לרכישה לחצו כאן.