במחשבה תחילה לפרשת מסעי: הנסיך שענה על כל השאלות ונכשל במבחן

"צר לי לבשר לך", אומר הפרופסור לחולה, "שאתה סובל משתי בעיות חמורות. לב חלש ואובדן זיכרון".

"שטויות", מפטיר החולה, "מה זה זיכרון? העיקר שהלב בסדר"...

* * *

מיד עם קריאתו של הפסוק השני בפרשה, מהנהנים כולם אוטומטית למשמע השאלה שבוא תבוא: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם".

השאלה הזו אמנם נשאלת פעמים רבות - מהי כפל הלשון "מוצאיהם למסעיהם" ו"מסעיהם למוצאיהם" - אבל כיון שמדובר בתורתנו הקדושה שאין לה סוף וקץ - התשובות הן תמיד חדשות.

השמחה עטפה את הארמון כולו. הנסיך, בנו יחידו של המלך, חזר מארץ רחוקה לאחר שנות לימודים רבות במוסד חינוכי מיוחד. טובי הפדגוגים ואנשי המקצוע המעולים ביותר בתבל התקבצו בין כותלי המוסד כדי להקנות בינה לתלמידים הבאים בשעריו. התלמידים, כמובן, היו בני מלכים ורוזני ארץ.

חגיגות השמחה על שובו של הנסיך נפתחו בקול תרועה רמה. האירוע הגדול ביותר נחגג בנוכחות המלך והמלכה, אירוע אקסקלוסיבי סגור לשרים והמקורבים ביותר למלכות.

בשיאו של האירוע הנוצץ קרב אחד השרים כטוב לבו ביין אל הנסיך וביקש לבחון אותו. הנסיך הסתובב ועצם עיניים, השר הרים טבעת באוויר והראה אותה לנוכחים כשהוא מסמן לכולם לשמור על השקט.

כף ידו של השר נסגרה על הטבעת והנסיך התבקש לפתוח את עיניו ולהסתובב.

"השתלמת כה רבות במדעים", הסביר השר את מהות המבחן, "שמא תוכל לנחש מה יש בכף ידי?".

הנסיך לא נבהל מן האתגר. בין החכמות הרבות שלמד השכילוהו מוריו להתמודד אף עם מבחנים מהסוג הזה. הוא דפק קלות על כף ידו הסגורה של השר, לאחר מכן הכריז "בכף היד יש חפץ עגול".

מחיאות הכפיים שנשמעו מכל הכיוונים הבהירו לו שקלע אל המטרה.

"שמא תוכל להיות ממוקד יותר", ביקש השר, "ולומר לנו עוד פרטים?".

הנסיך מישש קלות את צדדי כף היד הקמוצה והכריז: "החפץ שבידך חלול".

עוד בטרם דעכו מחיאות הכפיים המשיך הנסיך למשש את היד, ואז הכריז בשלישית: "שולי החפץ אינם ישרים כי אם מעוגלים".

הנוכחים השתאו לחכמתו הרבה של הנסיך והשר שיצא מגדרו מהתפעלות ביקש לשמוע את שמו המפורש של החפץ שבכף היד.

לאחר כיווצי מצח רבים מעלה ומטה, הכריז הנסיך בהתלהבות: "יש לך ביד גלגל ים"...

בספר "אהלי יעקב" הביא רעיון נפלא: מסעות בני ישראל במדבר לא היו רק לשעתם, הם נכתבו כדי ללמדנו לקח לדורות עולם. מכל מסע שמציינת התורה הפיקו בני ישראל לקחים ומסרים ממאורעות המסע.

לדוגמה: ב"רתמה" למדו ישראל מן המרגלים מה גדול חטא הלשון, ב"קהלתה" - שם נקהלו על קרח - למדו ישראל מהי חומרתה של מחלוקת, ב"צלמונה" או ב"פונון" למדו ישראל מהנחשים השרפים את שפלותה של כפיות טובה וחוסר הכרת הטוב (רמב"ן), וכן בכל מסע ומסע.

בכל מסע שכזה היו פרטים טכניים לרוב ומאורעות שאירעו בהם, אבל העיקר הוא לא "מסעיהם למוצאיהם". תיאור הדרך והאווירה, מהיכן יצאו ולהיכן הגיעו - אינם מעניינים.

"ויכתוב משה", מה שנחקק לדורות עולם הוא "מוצאיהם למסעיהם" - מה יצא לנו מן המסע. אילו תובנות הפקנו? במה החכמנו? על אילו טעויות נשתדל לא לחזור?

* * *

מפורסם הוא יסודו של אור שבעת הימים ה"בעל שם טוב" הקדוש: כל יהודי מישראל עובר בחייו מ"ב מסעות. מסעות אלו הם נקודות ציון לתיקונו השלם.

המסע הזה לא חייב לכלול דווקא תרמיל וציוד רב, הוא יכול להתרחש בהמתנה בתור, בנסיעה באוטובוס, בשיחה עם אחד מבני הבית.

לא מצפים מאיתנו לא להיכשל, אנחנו רק בני אדם. כן מצפים ממנו להפיק לקחים, לקחת את ה"מסע" הנוכחי שלא הצלחנו בו ולסמן לעצמנו את הדרך ל"מסע" הבא.

לעבור את המסע ולחוות בו רק את החוויה בלי להפיק ממנו שום תועלת, הרי זה כאותו נסיך שוטה שלימדו אותו פרטים טכניים אבל לא טרחו ללמדו הסקת מסקנות הגיונית.

בספר שלנו לעתיד לבוא יהיה "אובדן זיכרון" של הדרך. שם יכתבו רק את ה"לב" - התובנות שהפקנו מן המסעות. העיקר שה"לב" יהיה בסדר.

דרך צלחה!