קשוט עצמך תחילה: טור תגובה ל’כמעט’ שיימינג על מעוכב השידוך

בין כל התגובות המפרגנות שהתקבלו על הכתבה של מעוכב השידוך ועשרות מיילים מרגשים שהתקבלו בבקשה לעזור לבחור - התקבלו במערכת גם תגובות מעליבות במיוחד: "החרטה באה לא מלב נקי, אלא על מנת להשיג משהו", כתב גולש אחד. "אני חושבת שהייתם צריכים לשבת בסוף האוטובוס, ולסתום את הפה", כתבה לנו גולשת אחרת, והצליחה לזעזע את אמות הספים שלנו.

"גרמתם לחילול ה' גדול", הוסיפה וכתבה עוד ועוד ועוד, ולא הניחה לידיה עד שלא גמרה את ההלל על מעוכב השידוך האומלל, שאלמלא החשש לפגוע ברגשותיו, היינו גם אנחנו נותנים דרור למקלדת לומר את דברה. 

אותה גולשת 'הגדילה לעשות' וחלקה למעוכב השידוך 'מחמאות' לרוב, אך כשביקשנו לחזור על דבריה - המקלדת בעצמה רעדה מאימת הדין שיהא עליה למסור בעוד כחודשיים בלבד, כאשר תעמוד ותבקש את סליחת הבורא בדמעות שליש, 'על חטא שחטאנו ב...' - יוהרה, ביזוי כבוד שמיים, ביזוי תלמידי חכמים, ביזוי התורה ועוד היד נטויה. 

***

ככותבי הידברות, אנו מצווים לשמור על רמה גבוהה מאוד של מוסריות, ועבורנו, הקפדה על ערכים כמו 'ואהבת לרעך כמוך' ו'יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך' - גובלת לעתים במסירות נפש של ממש. גודל האחריות שמוטלת עלינו הוא אינסופי, ואסור שנטעה בשיקול הדעת שלנו. טעות הכי קטנה באישור טוקבק פוגעני למשל, יכול היה לעלות ביוקר. קחו את אותה גולשת למשל: לכאורה, התגובה שלה הייתה במקום כי הרי התנהגותם של מעוכב השידוך וחבריו אכן לא הייתה במקום.

אין ספק שאם מסתכלים רק מבעד למשקפת אחת, הייתה כאן התנהגות מעוותת שמצדיקה קול זעקה, התרסה, ביקורת נוקבת ועליהום.  

ועם זאת, אם רצוננו הוא להיות עבדי השם אמיתיים ולהביא את המשיח במעשינו, בדיבורינו ובהשקפותינו - עלינו לפתוח את הראש, לצאת מהקופסה, ולסגל חשיבה קצת אחרת על מה שאנחנו רואים מסביב ובמיוחד כשזה 'צובט' לנו בבשר החי, ומכאיב. 

לכן, בטור זה אבקש להתייחס לשני הטוקבקים הללו, כמו גם לפרוש בפניכם קוראינו היקרים, טפח מן האג'נדה הכל כך אחרת של צוות אתר הידברות - שאותה כמעט ולא ניתן למצוא היום בפלטפורמות אחרות בתקשורת.

אז מדוע התגובות הללו שהתקבלו מאחורי הקלעים - הצליחו לזעזע אותי? אמנם צודקת אותה גברת שאמרה כי נגרם כאן חילול שם שמיים גדול, ואין אני באה לסתור את דבריה. אכן, התנהגות כזו אינה מתאימה למי שמחזיק עצמו ל'נושא הדגל' שמייצג בהנגותיו ובאורח חייו את הבורא יתברך.

תורתנו הקדושה אכן אוסרת גינוי אנשים והשפלתם בפרהסיה - במקרים בהם אין עילה מוצדקת לעשות כך, כמו למשל כאשר מדובר באנשים חזקים מבחינה חברתית שיוצאים נגד התורה הקדושה, ומגנים אותה בכל הזדמנות שיש (ראו ערך רון קובי, יאיר לפיד ודומיהם). 

אך בואו נשים קצת פרופורציות. המשך תגובתה של אותה גולשת הצליח להרגיז אותי, לא בכדי. "ידוע שנשים גדולות בנבואה וגדולות בתורה ובחסדים הרבה יותר מגברים", כתבה והוסיפה בידענות: "אני מאמינה שהיא סלחה לכם - אבל נראה לי שאלוקים לא".

במילים האלה כבר יכלו לשמוע את זעקתי מסוף העולם ועד סופו. 

וכי מי שמך להחליט על מה הקב"ה סולח ועל מה לא?

הרי אותם בחורים לא באמת השכילו להבין את חומרת מעשיהם. הם היו צעירים לימים, תמימים משהו (שלא לומר פורקי עול). 

אחד הסממנים של יהודי הוא רחמנות, אז מאיפה העזות לקבוע דבר כזה בידענות שכזו? אז הם טעו, נכון! הם חיללו שם שמיים בהתנהגות שלהם, הם לא היו צריכים לעשות את זה, הם פגעו ברגשותיה של אישה ששונה מהם, איימו שיצלמו אותה (בסוף לא עשו את זה, אגב) ואפילו גרמו לה לבכות.

ונכון, לקח להם הרבה שנים 'לעכל' את חומרת המעשה, להתחרט ולהתנצל עליו. 

***

אבל היי, קצת פרופורציה בבקשה לפני שחורצים גורלות של אנשים, ומקבעים על ראשם כובעי תארים כמו 'ערב רב'. הם היו נערים צעירים, הם לא באמת הבינו את החומרה של המעשים שלהם אז, כי אם היו מבינים - מן הסתם לא היה להם על מה לבקש סליחה היום (ועוד בפורום כזה).

רק הקב"ה - שהוא בוחן כליות ולב ועוקב אחרי כל מעשה ומחשבה שלנו, יודע מדוע הוא השאיר אותם לבד עד גיל כזה, ולא בטוח שזה אכן קשור להקפדה כלשהי. זה ייתכן, זה אפשרי - אבל אנחנו לא יודעים!

מה שאנחנו כן יודעים הוא שאם תגובתך הייתה מאושרת על ידנו - היא הייתה זורעת הרס, במקום שבו התכוונת לעשות 'רק טוב'. תחשבי על זה: איך הבחור היה מרגיש אם הוא היה קורא את המילים שלך? איך אמא שלו הייתה מרגישה? את לא יודעת, אבל אני אגיד לך: הם היו מרגישים שסליחה וחזרה בתשובה לא מספיקה, והם היו מאבדים תקווה. 

איך את היית מרגישה אם היית שומעת שאותו בחור, חס וחלילה, שם קץ לחייו - רק בגלל השיימינג שעשו עליו בתקשורת? איך את היית מרגישה אם משהו איום ונורא היה קורה לאותו בחור, רק בשל תגובות כשלך, שאושרו בתמימות על ידי אדם ששיקול הדעת שלו נפגם אל מול חישובים של רייטינג גבוה למשל? הרי היו מקרים מעולם!

וזו הנקודה שבה האג'נדה שלנו ככותבים בהידברות נכנסת לפעולה: לנו אף פעם אסור לצאת מתוך נקודת הנחה שהקב"ה לא סולח - יהא זה המעשה הכי חמור והכי נוראי שיהא. לכתחילה, ודאי שאנחנו מצווים להיות טובים, לקדש שם שמיים ברבים במעשינו, וחלילה לנו מלצחוק, לזלזל או לפגוע ברגשותיו של מאן דהוא - ואין זה משנה חילוני או דתי. 

זה אולי לקח למעוכב זמן להגיע לתובנה שהוא טעה, אבל יהודי הוא 'מעל לזמן' ועבורו אין זמן שהוא מאוחר מדי כדי לתקן את המעוות. 

וזו בדיוק התשובה שלי לגולש האחר, שכתב כי "החרטה באה לא מלב נקי, אלא כדי להשיג משהו". לפעמים - עדיף לא להגיד דבר, מאשר למלמל על המקלדת כמה מילים מטופשות ולא נכונות, שיותר מרחיקות מאשר מקרבות, שזורעות יותר שנאה מאשר אהבה. 

וכי לא זו הסיבה שבגינה אנחנו מתאבלים בימים אלו על החורבן?

***

אם חפצים אתם בבנייה מחודשת של בית המקדש - בית שבו מקדשים את כל מה שאחרים לא מקדשים - פשוט תחליטו להיות אלו ששמים לבנה אחת לבנייתו, את הלבנה של לבכם שהחליט להיות טוב באמת - ולא על חשבון רמיסה של לבבות אחרים. 

אז לסיום, אני מבקשת להעביר לגולשים מסר נוקב: כותבי הידברות וצוות האתר, עוברים לפעמים תחת מכבש לא נעים במיוחד שמתחתיו הם צריכים לקבל החלטות לא קלות. 

זה מתחיל ברמת פיקוח גבוהה ביותר על דברים לא צנועים ולא יהודיים, עובר דרך סינון מחמיר במיוחד של תגובות שעשויות לפגוע ברגשותיו של אדם פרטי או קבוצה, ומסתיים בויתור על כתבות שיכולות להביא רייטינג רב - רק משום שהן לא מתאימות לרף הגבוה שהצבנו לעצמנו, להיות מספר אחד בתקשורת נקייה, מהנה וכזו שתעשה קידוש שם שמיים בעולם. 

בפרונט נראה כאילו האתר על כל החומרים שבו - 'נברא מעצמו'. איש לא משקיע מחשבה רבה מדי בעובדה שמאחורי אלפי המילים, הסרטונים והגרפיקה המושכת - עומדים אנשים. אנשים על לב, עם רגשות, עם כישרון ואמביציה לעשות את הטוב ביותר גם היום, כדי שעוד יהודי ירגיש קצת יותר קרוב להשם יתברך.

ואת זה אני מבקשת שתזכרו בכל פעם שאתם נכנסים לאתר הידברות:

להיות חלק מצוות מייצג זו זכות - אבל גם חובה.

להיות יהודים זו זכות - אבל גם חובה. 

להיות חרדים לדבר השם זו זכות - אבל גם חובה. 

וזוהי חובת היום של כל יהודי ויהודיה באשר הם - לסנגר על עם ישראל, ולא להוציא את דיבתה של הארץ. 

אל תצטרפו לכוחות 'המרגלים' שנמצאים בינינו בכמויות, ובחושך של הגלות הארוכה הזו - לא צריכים פנס כדי לראות איך הם 'מנצנצים' ומושכים אליהם את תשומת הלב, בתלונות שווא מדומיינות. תהיו מר-גלים, אנשים שעוברים את הגלים המרירים ביחד עם כל עם ישראל, בולעים קצת מים בדרך וזה לא נעים, אבל בסוף - הים ייקרע לשניים, והטובים יישארו.

ה'מעוכב' מתחנן על נפשו: "עזרו לי למצוא את האישה - שאני וחבריי גרמנו לה לבכות"

מהי קפידה, ומדוע כל כך חשוב להתרחק ממנה? צפו כאן בהסבר הקצר והמחכים של הרב חיים פוקס, וגלו: