מנוחה פוקס מספרת: ימי בין המצרים בבית אבי

לפני שנים ספורות נפטר אבי. הרב אלעזר ברנדוין זצ"ל. שנים ספורות שלי הן נראות כנצח.

כל יום בלי אבא, בתחושתי, זהו יום ללא כתר הקדושה שפאר את חיי ואת חיי בני משפחתי מאז היותי ילדה ועד יום פטירתו.

דרך פניו של אבא, דרך הבעותיו, ידענו אנו, ילדיו, בדיוק איך לנהוג ואיך להתנהג.

הפנים של אבא אמרו הכול!

הבעותיו ציירו הכול!

כשהיה זה יום חג - קרנו פניו של אבא בקדושתו. אנחנו, הילדים, היינו נדבקים בחיידק השמחה, ולא משנה מה היה מצב רוחנו באותו יום – שמחה גדולה הייתה ממלאת את נפשנו.

לעומת זאת, כשהיו אלו ימי צער, חשנו כולנו את הגלות.

אבא היה קם בכל ימות השנה באשמורת הבוקר, כדי ללמוד ולהתפלל.

בימי בין המצרים היה קם בחצות הליל כדי לומר תיקון חצות, ומלבד זאת, היינו מוצאים אותו רכון על שולחן המטבח, שקוע בספרו, אם במקרה היינו מתעוררים לפנות בוקר.

כשאני נזכרת בימים שהיינו ילדים, אינני מבינה איך אבא עמד במשימה. מצד אחד הוא היה מורה שלימד תלמידים הרבה, כאלו שזוכרים אותו עד עצם היום הזה (כי, איך אמר לי אחד מהם, יש מורים שאי אפשר לשכוח. אני בטוחה שאף רבים מקוראי הטור הזה הם מתלמידיו).

מצד שני, כדי להשתכר, היה מלמד אנשים מבוגרים את מקצועות התורה והעברית, בשעות אחר הצהריים.

איך, על אף הכול, היה לו כוח לקום בלילה?

כאבא לילדים קטנים אני זוכרת אותו בשעות הלילה, מאפשר לאימא לישון, מתעורר לקול בכיו של התינוק, יושב לידו, מנדנד את עריסתו בנועם ובנחת, ובינתיים שקוע בספר תלמודו.

בימים אלו של בין המצרים, אבא היה שקוע עוד יותר בתלמודו. מעולם לא הרשה לעצמו לשקוע בדיכאון הרוח, אבל בימים אלו היו אופפים אותו געגועים וציפייה דרוכה למשהו שהיה בטוח שהנה, עוד רגע, מול פניו, זה יקרה. הוא יבוא, הגואל.

אבא היה חזן מיוחד במינו. היה עובר לפני התיבה בבית הכנסת שבו כיהן כרב משך שנים רבות, "היכל עובדיה" שבבית וגן בירושלים. הוא היה רגיל לעבור לפני התיבה, והתחזן גם בבית הכנסת וגם בבית.

כל דבר שהיה עושה בבית, היה עושה תוך כדי שירה והתעלות רוחנית.

בימים אלו, הקפיד משך שלשה שבועות שלא לשיר ולזמר כלל, לא באמצעות כלי נגינה ולא בפיו,  לא בנגינה אמתית ולא בווקאלית. היינו שומעים את צלילי-טעמי מגילת איכה יום וליל. אם בכל בית מוזכרת מגילת איכה בתשעה באב, אצלנו  מגילת איכה התפזמה שלשה שבועות ברצף.

הוא חזר על פסוק שוב ושוב, כאילו מנסה להפנים את הכתוב בו, להרגיש אותו בכל נימי נפשו: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

אני בעצמי יודעת לקרוא את המגילה בטעמיה, באופן שוטף, כי זו הייתה הגרסא דינקותא שלי.

עד היום אני זוכרת שהתעוררתי באמצע הלילה, עברתי דרך המטבח וראיתי את אבא נלחם בדמעותיו, כשהוא לוחש בקול: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם".

כשאבא ראה אותי, מבקשת לשאול משהו על מה שמלמל, הרים עיניו לרגע, ומבעד לדמעותיו יכולתי לראות את האמונה החזקה בגאולה השלמה.

בכל חודש אב, כשהיו שואלים את אבא מה שלומו, היה אבא מרבה למלמל במנגינה עצובה: "על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו".

אבל יותר מכול אני זוכרת את פניו של אבא, הזורחות, עם הסתיים צום תשעה באב. היה ברור לו מעל לכל ספק שהנה, המשיח פה, הימים לא סתם הולכים להתהפך מימי אבל לימי ששון ושמחה.

הוא הרבה לומר לנו שהמתאבל על ירושלים יראה בשמחתה, הנה, התאבלנו, אבל בקרוב ממש נוכל לראות את הגאולה השלמה.

אבא חיכה שיוכל להתחיל לשיר. מיד כשהיה מותר היה פוצח בשירה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!".

הוא היה מלא תקווה וכיסופין.

הוא לא חיכה, כפי שכולנו מחכים היום, להפעיל טייפ עם שירים, אלא לשיר מתוך הלב שירים של שמחה, של הודיה, של תקווה ושל אהבה. וברגע שניתן היה לעשות זאת, שוב אורו עיניו ונמחו דמעותיו, ואנחנו ידענו, שגם אם המשיח לא פה, והגאולה עדיין איננה, היא התקרבה באין סוף צעדים קדימה.