סיון רהב מאיר מזכירה שלא כל "אמת לדקתה" היא אכן אמת

1. גם עם תום הגשת הרשימות, לאף אחד אין מושג מי ייכנס בסוף לכנסת הבאה, אבל ברור מי יוצאת ממנה בוודאות – ח"כ שלי יחימוביץ'.

השבוע נזכרתי איך כילדה, בדרך לבית הספר, נהג האוטובוס היה שומע רדיו. כולם נשמעו לי די אותו דבר, חוץ ממגישה אחת שדיברה בלהט, שהרגשתי שיש לה אג'נדה, שמשהו בוער בה. שנים אחר כך הבנתי איך קידמה כך את יציאת צה"ל מלבנון.

הייתי בת 21 כשנפגשנו לראשונה. היא הייתה מגישה בכירה בטלוויזיה, עוד לפני שעברה לפוליטיקה, ואני - כתבת צעירה ומתחילה. יום אחד ניגשה אלי אחת המפיקות וסיפרה מה האייטם שהיא מציעה שאצא לצלם מחר כדי לעשות עליו כתבה: תחרות מלכת היופי של העובדים הזרים בדרום תל־אביב. לא רציתי, אבל לא ידעתי מה לומר. היה לי ברור שזה המשחק, ואלה הכללים שלו. פתאום שמעתי את עצמי ממציאה איזו הלוויה של קרובת משפחה מבוגרת, שאני חייבת להיות בה מחר. אין לי מושג מאיפה התירוץ השקרי הזה צץ. כמה שניות חלפו, ויחימוביץ' נכנסה לחדר. אותה מפיקה מאוכזבת מיהרה לפנות אליה: שלי, יש לך תוכנית מחר בערב, בדיוק כשמתקיימת תחרות מלכת היופי של הפיליפיניות והתאילנדיות בדרום תל־אביב. אני מתאמת ניידת שידור עבורך, ותפני לשם בשידור חי לקראת סוף התוכנית. את יודעת, תסיימי במשהו קליל, חביב, כיפי כזה. שלי הביטה בה, עיכלה את הנאמר ופתחה בנאום. זה היה נאום "אני מאמין", או "אני מאשים", כאילו אצטדיון שלם צופה בה ולא מפיקה ולצידה כתבת צעירה עם הלוויה מפוברקת על הראש.

הנאום התחיל בתולדות התנועה הפמיניסטית. שלי הסבירה שאישה אינה כלי ואינה חפץ, לכן דירוג ונתינת מספרים וציונים למראה חיצוני משפילים אותה ומוחקים את אישיותה. היא המשיכה לתאר את תעשיית הדוגמנות האכזרית, את השעבוד וההחפצה, וחתמה במשפט: התועבה הזו לא תיכנס אלי לאולפן.

זו הייתה רק ההתחלה. מכאן היא עברה לתולדות המאבקים החברתיים למען החלש. הסבירה שתחרות כזו, דווקא לאוכלוסייה הענייה הזו, שלא זוכה לזכויות סוציאליות, שנאלצה להגר כדי להתפרנס – היא אכזרית במיוחד. כל היום הם מנקים לנו שירותים ועוסקים בכל המלאכות שאנחנו לא רוצים לעשות, ולעת ערב הם גם צריכים לשעשע את הישראלים בתחרות מלכת יופי. יש פה השפלה כפולה, הסבירה. זה לא אייטם, זה ניצול ציני. צריך להיות הרבה יותר זהירים וביקורתיים בכל קשקוש יחצני שמציעים לנו. אסור לתווך לצופה בבית אירוע כזה כלגיטימי. המפיקה הסתלקה.

אני לא תמימה. אני מניחה שאחת מתוכניות הבידור קנתה את הסיפור הזה לבסוף. רבים גם בוודאי חושבים שזה היה נאום צדקני מפיה של יחימוביץ', שהתפרנסה אז מטלוויזיה מסחרית, ויכלה לדבר כך על כל פרסומת ששודרה בתוכניתה. ובכל זאת, נותרתי שם המומה. וואו, חשבתי לעצמי, מה זה היה? מה פשר ההבדל העצום בין התגובה שלי לתגובה שלה? המסר, מבחינתי, היה ברור: אל תשאירי את תפיסת העולם שלך בבית. תביאי אותה לעבודה. עיתונאי הוא לא רובוט, והוא לא יכול להיות אובייקטיבי. אובייקטיבי זה אומר לאמץ את סדר היום הקיים, את כל הנחות היסוד הנוכחיות.

שנים רבות חלפו. לא הסכמתי עם יחימוביץ' על נושאים רבים, אבל בהרבה דילמות מקצועיות אמרתי לעצמי, בחיוך: שיוויתי שלי לנגדי תמיד. אני חייבת להביא את עולם הערכים שלי לידי ביטוי.

השבוע פגשתי נשים חרדיות שיוצאות לעולם התעסוקה. זה בדיוק המסר שהיה לי חשוב להעביר גם להן: מדברים אצלנו המון על שילוב אוכלוסיות. מתאמצים להביא אנשים ממגזרים שונים, עם צבע עור שונה, מדתות שונות. רק דבר אחד פחות שומעים: דעות שונות. אל תנסו רק להשתלב ולחזור הביתה בשלום, אמרתי להן, תנסו להשפיע. העולם צמא לשמוע את הקול שלכן, את מה שיש לכן להגיד לחברה הישראלית.

2. לאחרונה מתנהלים פה שוב ושוב דיונים סוערים, ויכוחים נוקבים, ללא כל קשר למציאות עצמה. הנה רק שלוש דוגמאות: כל השיח על סלומון טקה ז"ל התנהל תחילה בהנחה שהשוטר ירה בצעיר אתיופי. עד היום עדיין אין תשובה לשאלה הכי בסיסית: מה באמת גרם למותו? האם השוטר פשוט שלף אקדח בפזיזות וירה בו? האם הצעירים זרקו עליו אבנים, והוא חש סכנת חיים? האם רק נתז של קליע פגע בטקה בטעות וגרם למותו? ולמה לא נראה שזה בכלל משנה, כי אף אחד לא יאמין לעובדות היבשות לבסוף?

סיפורה של הילדה בת השבע ממודיעין־עילית היה הזוי עוד יותר. אנשים כבר ארגנו הפגנה מול הכפר הערבי הסמוך, ואלפי פוסטים נכתבו על הטרור הלאומני הנורא הזה, עד שכתב האישום בוטל במבוכה, והנאשם מחמוד קטוסה שוחרר. נקסט, עברנו הלאה.

גם על האונס בקפריסין היה לכולנו, כולל לי, מה לומר, עד שבוטלו פתאום כל החשדות. אז כבר עברנו להזדעזע מעצרת ההתעוררות שאירגנו הנערים בנתב"ג (וזה אכן מביך. מאוד), אבל לרגע לא הזדעזענו מהעובדה שניהלו פה – שוב – שבוע שלם של דיונים על בסיס עובדתי שגוי.

ההתלקחות של הדיון במקרים האלה תמיד מהירה, וכך גם הדעיכה, וזה חבל. נשארים כאן נושאים חברתיים שראויים לטיפול מעמיק, גם אם זה לא פלילי וגם אם הנאשם לא ערבי.

ואולי הלקח הוא קודם כל להמתין, לקחת אוויר, להטיל ספק, לא לאמץ גרסאות ראשוניות. חזקת החפות מגיעה לכולם כולל כולם, גם אם הסיפור מסתדר היטב עם הפוזיציה שהבאנו מהבית. יש בעולם המשפט ביטוי ושמו "אמת לשעתה". בניגוד ל"אמת לאמיתה", זו רק האמת החלקית שהייתה לנו באותה שעה. אולי לאור הקצב של החדשות, כבר צריך מושג חדש: "אמת לדקתה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".