תשעה באב בשנות האלפיים: מחשבות על ט' באב

אנחנו, אנשי שנות האלפיים, קצת קשה לנו להתחבר עם ט' באב...

קל לנו להזדהות עם הימים הנוראים, בהם שלומנו לכל השנה הקרובה נקבע בעשרה ימים גורליים;

כיף לנו להיזכר ביציאת מצרים על גבי שולחן עמוס בכל טוב;

ואיך שכיף לילדים לישון בסוכה.

לבית מקדש שנחרב לפני אלפי שנים, בדור עמוס נוחות וחוויות כשלנו, בואו נודה על האמת, קשה להתאבל וקשה להתחבר.

איך בכל זאת נמצא את המקום בתוכנו שמצטער בכנות ולא במליצות, ומתאבל על החורבן?

כתוב במגילת איכה: "ציון שדה תחרש", והנבואה הזאת מצוינת בתענית כאחת מ"מכות" החורבן.

הרומאים לא הסתפקו בהחרבת בית המקדש, הם דאגו לחרוש את המקום אח"כ. למה לחרוש? כדי שלא נראה את ההריסות ונצטער על החורבן.

הרומאים ב"רוב טובם" לא רצו להשאיר אותנו עם שטח ריק, מתאבלים על תרבות שהייתה ואינה, אז הם עברו מיד לחלק ב' בתוכנית: להעניק לנו תרבות חילופית.

חבל על שטח בעל ערך נדל"ני לא ישוער שיעמוד שומם, אפשר לבנות בו אצטדיון ספורט, מועדונים, קולנוע ועוד כל מיני דברים שיעזרו קצת לפתוח ליהודים את הראש, והעיקר, שישכחו מכל מה שהיה.

החורבן, מעבר ל"מבנה" שקרס, החורבן הוא הרגע שבו עם ישראל עבר מקום. הוא עבר מקום מלעמוד ב"קטר" ולהוביל את הרכבת העולמית, לשמש דוגמא לכולם מהי תרבות ומהי מוסריות – תרבות של תכלית וייעוד ומוסריות של "לא תלך רכיל", "לא תיטור" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך" - בחורבן עברנו מקום מהקטר, לאחרון הקרונות.

האומה שנהגה בקטר והורידה כל שנה עם 70 קורבנות שפע ל-70 אומות, עוברת לשבת בקרון ה-71, לקבל "שפע" ו"תרבות" מ-70 הקרונות שלפניה.

עכשיו, הם יובילו את הדרך וילמדו אותנו מיליון דברים חדשים שאתם אפשר לברוח רק לרגע מהריקנות, ואתם אפשר להעביר 120 שנה, והמוסריות? טוב, מספיק לדעתם רק "לא תרצח" ו"לא תגנוב", וזה פחות או יותר מגדיר את בן האדם כ"בן-אדם טוב".

כשהחריבו את בית המקדש - סולקנו מהקטר, כשחרשו את השדה - הועברנו לקבל השפעה באחרון הקרונות.

תארו לעצמכם, בעל שבגד באמון אשתו, והיא בתגובה עוזבת את הבית, אך בגלל שאהבתה גדולה היא מבקשת מחברתה הטובה, השכנה ממול, לעקוב כל יום, לראות אם הוא נראה מצטער, אם הוא חוזר כל יום מיד אחרי העבודה או שמא מצא לעצמו איזשהו תחליף...

כמה שייראה שהוא נשאר עם הצער ועם הריקנות, כך יגדל הסיכוי שהאהבה האמתית והיחידה עוד תחזור.

כידוע, בחצות היום בט' באב אנו קמים מהרצפה, כי עכשיו משיח נולד. לכאורה, 2000 שנה קמנו לחינם, כי גם אם הוא נולד - הרי הוא לא גאל אותנו. איזו תחושת פספוס... אז איפה הנחמה?

גאולה כללית אכן לא נגאלנו כבר מעל 2000 שנה, ואת המצב העולמי של מי מוביל את הרכבת לא הצלחנו לשנות, ועל זה אנחנו נתאבל עד בוא גואל. אך גאולה פרטית בידינו להיגאל. בידי להחליט ביום ט' באב שאני יורד מהרכבת שדוהרת אל התהום, אני לא יושב עוד באחרון הקרונות וצורך את התרבות של כל העולם, אני יורד מהרכבת, ומעתה אני הקטר של עצמי.

בתקופה שעליה כתוב ש"האמת תהיה נעדרת", אף אחד לא הולך למחוא לי כף על השינוי, ובכלל, הצלצול שלי בפעמון והבקשה לרדת באמצע הנסיעה הורסת איכשהו את הכיף לשאר הנוסעים, וקצת מרגיזה אותם...

אז כבוד לא נקבל, אך אנחנו את נפשנו הצלנו. והירידה הזאת מהרכבת העולמית והגעגועים למה שהיה חרף כל מסיחי הדעת הם ההתכוננות הכי גדולה לחודש אלול ולראש השנה. זו הקרקע ההשקפתית שעליה נבנה את ההתחזקות לקראת הימים הנוראים.

מי ייתן ונזכה לגאולה שלימה, והרכבת תעבור לידיים הנכונות, ועד אז, מי יתן ונהיה חזקים לנסוע כל אחד בכיוון הנכון!