הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ז': אם אתה כזה בן אדם, עדיף שתהיה גורילה

אני חושב שסיפור זה מתאים לימי המצרים. בכל אופן בית המקדש נחרב לנו בגלל בין אדם לחברו.

כשישבתי שבעה על שבוּש, באחד הימים הופיע לנחמני חבר נעורים ומעבר, אולי החבר הטוב ביותר שלי. אבל לצערי, הפעם האחרונה שנפגשנו או דיברנו, הייתה כשנתיים קודם, בטרם החלה מחלת בתי. מני אז נעלם העלם כלא היה, הוכרז כנעדר. לא כנעדר של קרב סלטן יעקב, אבל נעדר של הקרב האישי שלי, שהוא לא פחות מכך.

והנה, לפתע, "בא הרוג ברגליו", והבן אדם שלנו מופיע בכבודו ובעצמו מלוא קומתו, כאילו לא בלעה אותו האדמה. התפלאתי מאוד שהוא הצליח לזכור את כתובתי, כי למיטב הבנתי היא פשוט נשכחה ממנו, ואבדה לו גם הדרך והאפשרות לברר אותה, וכגודל האהבה שנשכחה, כך הייתה גודל הטרוניה...

הכעס והעלבון היו נוראים. איני בטוח מה היה טוב יותר, שיופיע בביתי, או שלא יופיע כלל ויישכח בתהום הנשייה.

בראשי צץ באותה שנייה מעשה שלא היה, אבל כדוגמתו וכדמותו היה גם היה.

תר לו אדם אלמוני בין עצי הברוש בינות לענפי השלכת בג'ונגל האפריקני המרהיב ביופיו ובגודלו, ובמגוון האין סופי של פילי ופלאי פלאות, אגמים שוקקים, נהרות ונחלים נובעים וירוק של סתיו מפציע, "להחיות בהם נפש כל חי".

וילך האדם אחר מחזה עיניו, נסחף בנחל דמיונו, ובפיתולי הדרך נעלם הוא. נעלמו עקבותיו בלהב ההתלהבות ובנהמת קולות חיות הבר, ויפן כה וכה ולא עלה בידו למצוא הדרך, וישאל את אלוקיו דרכו.

בטרם עיכל עומק מצוקתו וגודל הסתבכותו, ומשום מקום נוחתת לה ועומדת למולו גורילה אימתנית, שחורה וזקופה מלוא קומתה, ונצבת לו על אם הדרך. ותרעד נפש האיש, מעיו חמרמרו, נהפך לבו בקרבו ועצמותיו הרגישו כשלד. ויפן האיש כה וכה, וירא כי אין לו מוצא, ויאמר אל הגורילה דבריו: "היי, גורילה, כיף ותענוג לפגוש אותך כאן. בשכונתנו ישנם אנשים מגולחי ראש חבושי משקפיים, הטוענים שהאדם נוצר מהקוף. נעים להכיר, אנו 'משפחה'. ואני הסתבכתי לי כאן בסבך היער. אולי כקרובי משפחה אוהבים, תואילי בטובך ללמדני את הדרך אל מחוץ ליער העבות והמאיים?".

ותען לו הגורילה: "לא ידעתי את הגילוי הנדיר אשר גילית לי בזאת. חבריך אשר קדמו לך לא נהגו בי ובחברי כמנהג משפחה, אבל ניכרים דברי אמת שבפיך, וכקרובת משפחתך, אעשה הכל על מנת לחלצך מן היער".

וילכו שניהם יחדיו שלובי זרועות, איילת אהבים ואיילת חן, אך לבאות לא הכינו נפשם... מסבך העצים צץ מלך האריות הרעב, והחל לרדוף אחר האדם והגורילה. רצים הם, רץ האריה, ותסמן הגורילה לאדם ויקפצו שניהם על עץ גבוה, ותשקוט נפשם מן המרדף.

אבל רעבון האריה לא שקט, וישב למרגלות העץ ויישבע שבוע: "אין אני זז מכאן עד אשר אוכל אחד מכם, ומבטיח אני בזאת שאם תתנו לי אחד מכם, אין אני נוגע בשני כלל, אלא משחררו לנפשו לביתו".

הביט האדם בגורילה, הביטה הגורילה באדם, ובהסכמה שבשתיקה סוכם: "עסקה כזו אינה באה בחשבון כלל".

יושבים האדם והגורילה על צמרת העץ וממתינים לבלתי נודע, רובץ האריה מתחתם, ושני הצדדים במצב המתנה. שעה ועוד שעה עוברת, ולא נדמה שמאן דהוא מתכוון למצמץ מול גחמות יריבו. מי שיישבר ראשון ויניף דגלו הלבן, כנגדו יונף דגל הניצחון, לחיים או למוות.

ככל שחולף לו הזמן, מבינים דרי העץ שכך אי אפשר להמשיך, ובמוחו של האדם צץ רעיון מבריק. ויציע את רעיונו לפני קרובת משפחתו החדשה־ישנה: "הן נגזר עלינו לבלות את זמננו על צמרת העץ. העייפות החלה מתפשטת בגופנו ומאיימת לשבות בנו שבי. רעיוני הוא שנעשה רוטציה בשמירה ובמנוחה. בזמן שאני אישן, את, הגורילה, תשמרי עלי, ולאחר שאנוח דיי, את תישני, ואני אשמור עליך".

התלהבה הגורילה מרעיון האדם. "גאווה גדולה היא לי להיות קרובת משפחתך, הלוא רעיונך מציל את חיינו בשעה גורלית זו, ומשום שזהו רעיונך, תתכבד אתה להיות הראשון המניח את ראשו למנוחתו, ולאחר מכן נתחלף".

ויחרופּ האדם את שנתו, ויזרמו אנרגיות חדשות בעצמותיו, ויתעורר לאחר כמה שעות שינה באשר הגיעה עת קיום הרוטציה. ותפן הגורילה לתנוחתה ולמשכבה, והאדם ניצב כעת על משמרתו, משמר הגורילה.

שעה ועוד שעה שומר האדם על הגורילה, ומבחין הוא כי עיקש האריה במטרתו. מה יהיה עליו? "הן בביתי מחכים לי רעייתי וילדי, וודאי דאגה רבה הם נושאים בכליותיהם, געגוע עז בלבם, ואני, מה יהיה עלי?".

רעיון נועז צץ במוח האדם. הן יתרון לאדם מן הבהמה והחיה, ויחשוב בלבו: "הלוא הגורילה ישנה עכשיו, ואין היא שמה לב. אדחוף אותה בחוזקה מן העץ אל תוך לוע הארי, ואני משוחרר לאלתר לחופשי, לרעייתי ולילדי, כפי הבטחת האריה".

ויצעד האדם בצעדים חרישיים, התקרב הוא אט אט אל גבה של הגורילה, סידר את תנוחת הדחיפה, נאחז חזק בידו האחת בגזע העץ, ובידו השנייה ספר הוא, שלוש - שתיים - אחת, ו-הופפפפ, דחיפה עזה נדחפה הגורילה מן העץ, והחלה מתגלגלת אל ארוחת האריה, מתגלגלת ומתגלגלת, עוד רגע קט והכל מתחיל, או הכל מסתיים, תלוי מהכיוון של מי.

אבל גורילה כמו גורילה, לא היא שתיפול במגרשה הביתי, בעצים שבהם ינקה מקטנותה את תורת המקצוע והטיפוס. ברגע האחרון נאחזה הגורילה בענף שלפני האחרון, שנייה לפני שנהפכה לגל של עצמות.

לא ידע האדם את נפשו מעומק התרמית והשקר אשר בגד בקרובת משפחתו. העדיף הוא לקבור את עצמו, השפיל עיניו כלפי מטה, לא הישיר עיניו למול הגורילה, שעלתה חזרה אל צמרת העץ, עיניה יוקדות אש על אשר נבגדה בידי האדם "הנאור", וישבו כשגבם זה מול זה, שקט מתוח...

שעה ועוד שעה חלפו, ומשכבר נדמה שכלו סיכויים להיחלץ מן התופת, החל לפתע האריה לנמנם. וייפול כרוע ושדוד תחת העייפות, לתרדמת עמוקה.

סימנה הגורילה לאדם לבוא אחריה, למען תראה לו את הדרך אל מחוץ לג'ונגל. הלכו שניהם יחדיו בריחוק וניכור. כשהגיעו לצומת הדרך, הראתה הגורילה לאדם את היציאה, והאדם ענה בתודה ובצער עמוק. ותפן הגורילה אל האדם ותאמר לו: "הלוא סייעתי לך על אף שאינך ראוי לכך, בקשה אחת לי אליך: 'רק אל תספר שאנו קרובי משפחה'..."

ובחזרה לחברי, זו הייתה פחות או יותר התחושה הקשה שליוותה אותי. לא הצלחתי לדון אותו לכף זכות, ונפלתי בחטאי...

פניתי אליו ושאלתיו, "מה לדודי בגני?".

וכדי להבין את תשובתו ומחשבתו המוצדקת, אקדים לתאר ולספר את המקרה הבא: זה היה באשפוז הראשון, כשהגענו ל"שניידר" עם תכניות ואשליות לשוב הביתה במהרה. קומה שש מחלקה ב', עובר ושב, מחלקה של ילדים רגילים, חולים – אבל לא משהו מעבר, ללא בשורות חריגות, ללא חרדות יתר, ללא דמעות, הכל רגיל במסגרת בית חולים לילדים. שפעת קשה פה, דלקת ריאות שם, זיהום, שברים, מיגרנות, שיעולים, חיידקונים, בדיקות דם וכדומה.

נכון, בית חולים, אבל בפרופורציה נכונה, לא מעבר. גם אנחנו כאחד העם, כאחד הילדים, עם חשש לדלקת ריאות חריפה, כשגם לפי התחזיות החמורות ביותר, אנחנו עדיין בתוך מסגרת ה"נסבל"...

שבוּש שכבה כאחד המאושפזים, עם נקז המחובר לריאות, על מנת לנקז את המים שלכאורה נראו בצילום. למיטב הבנתנו הדלה, לאחר ניקוז המים שהצטברו בריאות, אנו שבים בחזרה הביתה, לביתנו הנעים והחמים.

אבל משהו השתבש לרופאים בדרך, והם לא הצליחו לנקז את המים שבריאות. דאגתם הייתה רבה, ובמקביל - דאגתנו. לאחר כשישה ימים, כשכל האופציות הקלות נשללו, נשלחנו למכון ה-C.T., ושם התגלתה התמונה המלאה: מדוע הנקז לא ניקז את המים? כי מה שנראה בצילום הרנטגן כמים, בצילום ה-C.T. התגלה כגוש מוצק גדול ממדים, שנקז לא בדיוק גורם לו לנוע באי נוחות על מקומו.

בינתיים אחזנו בימים שלפני הבירור הסופי. בשלב הראשוני עוד לא הגענו לשם, ולא חלמנו שנגיע...

שבוּש שכבה במיטת אשפוזה עם כאב בטן וחזה. נוסיף על זה את הנקז החודרני, מצא מין את מינו וניעור. שבוּש צרחה כאובה ובוכייה, לא הסכימה לשתף פעולה, לא אכלה, לא שתתה מאומה, וכבר כמה ימים שגרונה יבש. הדאגה התגברה שבעתיים...

זה המקום שבו כישורי ההורים אמורים לבוא לידי ביטוי - הבטחות בגובה הרים, גבעות של משחקים, צעצועים, ממתקים, טיולים, סיפורים ומה לא, כדי ששבוּש תסכים להכניס משהו לפה. אבל שבוּש מבוצרת בעמדתה, לא מוכנה להכניס לפיה דבר, "גורנישט", "נאדה", "אפס".

תסכול גדול, אה...?

אך במחשבה לאחור, אני חושב כי קשה יהיה לקרוא לזאת "תסכול". בשנתיים שלאחר מכן, בבית הספר האונקולוגי, למדנו תסכול אמתי מהו.

במצבנו באותה השעה ובאותו פרק זמן, לפני הסופה, לפני הצונאמי, כששבוּש סירבה להכניס לפיה דבר מאכל כל שהוא, התסכול נדמה לנו כ"הר". היינו בטוחים שזהו תסכול אקסטרה, אז זה מה שהיינו: מתוסכלים. ואומרים, שכשזה בבית חולים – מותר.

מאמצי השכנוע למול שבוּש רק התגברו, וכללו אף סנקציות חוצות מחלקות, שבסופן, לקראת השעה שמונה בערב, הגברת הקטנטנה הסכימה לאכול משהו, או לפחות לנסות. אבל למה שהיא רצתה קראו "זיתים ללא חרצנים". עכשיו לך תמצא בבית חולים "שניידר" זיתים ללא חרצנים.
אבל בדיוק לרגע הזה ייחלתי. לא אני אירתע, וודאי לא לאחר מאמצי שכנוע רבים כל כך. המסע אחר הזיתים ללא חרצנים החל: צוות חיפוש של מתנדבים סרק את כל מחלקה ב' ועבר מחדר לחדר, במה שקראנו לו מבצע "הקש בדלת", אבל המבצע נחל כישלון. צוות החיפוש חזר בידיים ריקות, לא זיתים ולא חרצנים.

רף החיפושים עלה דרגה, ההנחיות שניתנו לצוות החיפוש דיברו על זיתים בכל מחיר. המתנדבים יצאו לפעולה, שכללה אף התגנבות לחדרים המבודדים שבמחלקה, על מנת להתחקות אחר הזיתים המיוחלים או שביביהם, או משהו שדומה או מזכיר, אבל האכזבה הייתה רבה.

בכלי לא נותרו אופציות ואפשרויות אחרות לפעולה, ומחוסר ברירה, ועם אי הנעימויות המתלוות לכך, פניתי לאפיקים אחרים. הלכתי למחלקה א' ופניתי לאחראית על ארוחת הערב, הסברתי לה את עניין הזיתים ללא חרצנים. "מי כעמך ישראל", כולם הזדהו אתי ועם חיפושי הנרחבים, ועשו מאמץ רב על מנת למצוא לי זיתים. אולי נשאר משהו מהבוקר, אולי מאתמול, אולי מישהו שמר במקרר וכבר השתחרר, כולי האי ואולי...

אבל נעבעך, רצון כן, זיתים לא.

וכך חזר על עצמו מעמד חיפושים זה בכל מחלקה ומחלקה ממחלקות בית החולים, ובכל קומה וקומה מקומות בית החולים, ובכל חדר וחדר מחדרי בית החולים, חוץ מקומה אחת... חוץ ממחלקה אחת... אחת ויחידה.

קומה שבע – המחלקה האונקולוגית.

להיכנס לשם, לקומה שבע – המחלקה האונקולוגית, כבר לא העזתי. כוחותי לא עמדו לי. בדמיוני רווחה סוג של הרגשה, "מי שנכנס לשם אינו יוצא, או שמוציאים אותו", ולכן אני לשם לא נכנס, ויהי מה...

חזרתי למחלקה ב', לחדר שבו שבוּש מאושפזת, וידיי ריקות מבשורות. "אין זיתים בכל בית החולים", הכרזתי בכישלון. אבל לא שבוּש תיפול שדודה לשכנועי הדמיון הפורה של אביה. הילדה רעבה, ורק לזיתים ללא חרצנים. התסכול מסלים, רף הרעב עולה שלב, שכנועים פה, שכנועים שם, אולי שבוּש תסכים לאוכל חילופי, אבל לא, החרס שעלה בידי חֲרָסִי מדי...

בראשי החלה לחלחל אט אט התובנה וההבנה שמפלטי האחרון והיחיד שנותר לי, הוא רק להיכנס למחלקה "האאווננקקווולללוווגגגיייתתת". אפילו לא ידעתי איך הוגים את השם הנוראי הזה. פחד פחדים, רעדה אחזתני, רק שלא יקפוץ לי מבינות הזיתים איזה מלאך המוות קטן...

אני עולה במדרגות, אפילו לא במעלית. ויתרתי עליה כדי שלא אגיע מהר. דחיית הקץ. תפילה חרישית נִשאה בין שפתי. פסעתי צעד־קדימה־שניים־אחורה בעיניים מושפלות ומהורהרות, נעוצות עמוק בָּרְצָפוֹת, בפרוזדור הגדול והרחב בואכה המחלקה האונקולוגית. השלט דווקא נראה די יפה, אבל רק השלט...

התקרבתי אל ה"קודש", ופעימות לבי מפמפמות בי בחוזקה, מאיימות לפרוץ את חדרי לבי. זיעה נִגרה ממצחי, ודמיוני פרח. באומץ רב נעמדתי למול דלת המחלקה, מהורהר ומפוחד...

איך בדיוק אני נכנס למקום המאיים הזה? או יותר נכון, איך אני יוצא מהמקום הזה? אם בכלל...

להיכנס, לא להיכנס.

להיכנס, לא להיכנס. להיכנס...

נראה לי שרגלי רעדו. איני זוכר בדיוק – הכרתי כבר הייתה מעורפלת, והתלבטותי - רבה הייתה. ופתאום, ללא אומר, ללא הודעה מוקדמת וללא שמאן דהו התייעץ עמי קודם לדעתי או שאלני האם מוכן אני כבר לשעת האפס או מתחת לאפס – דלת המחלקה האונקולוגית נפתחה לרווחה, ואחת מן האחיות יצאה ממנה. מולי עמדה וגם נצבה המחלקה האונקולוגית בשיא הדרה ופארה, כשבחזיתה, כאילו מחכה לי כבר מקודם, עומדת יפה וממתינה העגלה של האוכל, קורצת ומחויכת, כשעל מגשיה הכחולים, בין הביצה למעדן, אני מבחין ב"זהב הירוק" – הזיתים שייחלתי להם והתפללתי לבוראם: "מה זה בשבילו להביא לי זיתים?", "אילו פינו מלא זיתים".

עצמתי עיני בחוזקה, לבל ייפקחו ללא כוונה ואֶחֱזה בצלליות הילדים האונקולוגיים. התקרבתי אט אט מעבר לקו האדום, לתוככי המחלקה האונקולוגית. לא האמנתי שאני עושה זאת, אבל אמונה לחוד ומעשים לחוד. הושטתי את ידי לעבר העגלה, למיקום שפחות או יותר נראה היה לי שבו נמצאים הזיתים. ידי הרועדת ננעלה בעוצמה והרימה את מה שפגשה הראשון ונדמה כזיתים, ומיד לאחר זאת, ברחתי כל עוד נפשי ורוחי בי. מאחורי השארתי עקבות נוטפים של השלל שבידי, ופחד מוות בלבי, אבל בלב הזה גם סימנתי את "וי" הניצחון של אותו יום, "היום שבוּש תאכל! תיהפך המחלקה". בשביל מטרה נעלה זו נלחמים גם מול מלאך המוות.

עד כאן סיפורם של זיתים, סיפורה של ילדה. ועתה, נחזור לחברי הנעדר משכבר הימים.

סיפרתי לו את סיפור הזיתים, והנופך שסיפור זה לימדני. צר לי שלא הבנתי תחושותיך, וצר לי יותר שנאלצתי להבינך בדרך הנעימה פחות. מי יודע מה הוא דמיין שיקרה לו, כשיהיה לו מגע אתי...

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ושלא תגיע.

לתגובות: shalom8410966@gmail.com