"איך לא ידעתי", פרק י"ד - דוד שלי היה פה

בשבת אנחנו הולכים אל טנטה[1] רבקה ואונקל[2] לייבל.

אמא מלבישה לי את השמלה הלבנה היפה, עם צווארון התחרה העגול. אני נועלת נעליים שחורות מבריקות, וכל הדרך משגיחה עליהן שלא תתלכלכנה מאבק המדרכה.

אחותי לבושה בשמלה דומה וגם לה נעלי לק שחורות ונוצצות. אבל היא מדברת עם אמא כל הדרך ואינה משגיחה על הנעלים.

אחי מדבר עם אבא ורק אני לא מדברת עם אף אחד, טוב לי ללכת ככה ברגל את הדרך שאני כל כך אוהבת, ביום שאני הכי אוהבת. בני הדודים שלי מחכים לי, רוצים לשחק איתי או להראות לי משהו שהם בנו. והגדולים ישבו מסביב לשולחן ויאכלו עוגה בצלחות פורצלן מעוטרות עם מזלגות כסף קטנות. אבל לי לא אכפת מהעוגה וגם לא מהשוקולד שלפעמים דודה רבקה מחלקת. העיקר שאנחנו הולכים אל הדודים שלי, הדודים שאני הכי אוהבת.

דוד לייבל גבוה הרבה יותר מאבא. הוא זקוף תמיד ומצוחצח כזה, כאילו יצא הרגע מהמכבסה הגדולה. גם המטפחות שלו מגוהצות מאוד ואמא פעם אמרה לאבא שרואים עליו שהוא 'חסיד גור'[3] מוורשה ורואים שהוא אריסטוקרטי.

דוד לייבל אף פעם לא כועס או מתבלבל. הוא דוד מתון, שקול ורגוע.

לדוד לייבל יש גם 'ספודיק'[4]. רק לעוד ישראלי אחד שנמצא באנטוורפן יש 'ספודיק' חוץ ממנו, והוא מביא אותו ל'שטיבל' בתוך קופסה. הוא גם ה'בעל תפילה' שלנו ויש לו קול חזק ויפה מאוד. וכשהוא שר אני מרגישה תמיד איך אני מתרגשת ומשהו בפנים מתערבב לו ככה, יחד עם הקול של הדוד.

בראש השנה יש 'קאפאלע'[5] ב'שטיבל'[6], ובגלל שאנחנו גרים קרוב כל כך אליו, דוד לייבל מביא את כל חברי ה'קאפאלע' אלינו, להפסקה שלפני התקיעות. אנחנו רצים תמיד מהר מהר ומכינים להם תה עם דבש, ובינתיים הם עושים אצלנו כמה חזרות אחרונות על הלחנים החדשים של 'גור' שהגיעו מארץ ישראל.

אני מצטנפת לי במטבח, שומעת אותם ומרגישה שמלאכים שרים לנו בבית. אילו קולות! איזו מנגינה! אחר כך אני יודעת קטעים שלמים בעל פה ויכולה לזמזם לי את כל המנגינות. חלק מהן בוודאי נספג לנו ברהיטים...

תמיד כשאני באה הוא שמח מאוד.

"מאך אזוי", הוא אומר לי כמו בטקס קבוע, ומתכוון 'תחזיקי חזק', "אני לוקח אותך לשמים". אני מחזיקה חזק חזק את הידיים כשהן מקופלות צמוד לגוף. ואז כשאני מוכנה הוא תופס אותי במרפקים ומעיף אותי עד לנברשת הגדולה. "אונקל לייבל!" אני צורחת קצת מרוב אושר וקצת מתוך פחד, ואז אני עולה גבוה יותר, עוד רגע אני מתנגשת בתקרה. "אונקל לייבל!" אני צורחת שוב, "אונקל לייבל, תוריד אותי!" אני רוקעת ובועטת באוויר בנעלי הלק הנקיות שלי. כולם צוחקים, הדוד מוריד אותי בזהירות. ואז, על הקרקע הבטוחה, גם אני צוחקת, כמובן.

אונקל לייבל מחייך. רואים שהוא אוהב מאוד ילדים קטנים שאפשר להרים אותם כמעט עד התקרה, עד שהם צווחים מרוב אושר.

אבל כשאני כבר נמצאת על השטיח, משחקת עם בני הדודים. וכולם אוכלים מעוגת החמאה הכי טובה של הדודה, אני חושבת לעצמי שלמרות שהדוד שלי אוהב שאני צוחקת ולמרות שהוא תמיד מחייך אליי, עדיין יש משהו עצוב מאוד במבט שלו, כאילו כל החיוכים בעולם לא יכולים לגרש לגמרי את העצב הזה.

ואני לא יודעת למה.

לאמא שלי היו עשרה אחים ואחיות ולאבא שלי היו שבעה. הייתי אמורה להיות מוקפת בשבט שלם של דודים, דודות ודודנים. אבל מכולם היה לי רק דוד אחד באנטוורפן, דוד לייבל, בעלה של רבקה, אחות אבי (מלבד דודה רחל, אחות אבי, שעלתה לארץ עוד לפני המלחמה) והדוד הזה היה כאן, על הרחבה הזאת שאנחנו עומדים בה.

הדוד הזה איבד אשה ושלושה ילדים וכאן עמד לאחר שנחרב עליו עולמו לחלוטין.

כולן מביטות שנית ברחבה שלפנינו המצמיחה דשא, ושואלות את עצמן, איך יכול להיות שהכרתי אנשים מכל המקומות האיומים הללו.

"זה היה בוקר של חג השבועות, וכולם עמדו במסדר שעה ארוכה. כאן, במקום שהמוות כבר פורש לך ידיים גדולות לאסוף אותך וכבר איננו צריך לשלוח את מלאכו לאסוף לו את אנשיו. משום שבמיידנק האנשים באים אליו בשקט והוא אוסף אותם אחד לאחד בקולות של 'שמע ישראל'. הדוד שלי היה כאן, היכן שניתן לך בינתיים כמה חודשים לחיות עד שיגמרו למיין את חפצי המתים ויעזרו קצת בענייני מחנה המוות הזה. זה מקום שאין בו תקווה ואין בו חיות וגם האנשים שחיים בו, מתים בעצם. הם מתים בתוכם, רק עדיין לא התפנה מקום עבורם למות בו. ועכשיו בחג השבועות, שורות האנשים עומדים כמו ניטל מהם יצר של חיות, וביניהם דוד שלי, גבוה, צעיר מאוד, ויודע שלא נשאר לו כלום. לא הורים ולא אחים, לא אחיות קטנות ולא חברים, לא בית ולא נערוּת. אבל נשאר לו משהו אחד בתוכו, בתוך האני הפנימי שלו, ואת זה, שום קצין נאצי לא יוכל לקחת לו. נשארה האמונה, החלק האלוקי שבו.

המפקד הנאצי ידע שיש ליהודים חג והוא רצה להשפיל אותם עוד קצת, לכבוד החג. ואז הוא נבח עליהם פקודות התעמלות – "ידיים למעלה! הורד! הרם! להתכופף! להזדקף! לכופף רגליים! לקפוץ! עצור!!!" ההתעללות הנפשית גדולה הייתה מזו הפיזית. הם עבדו במיידנק בעבודות קשות מאלה, אבל להתעלל סתם... בלי סיבה ובלי תכלית... זה קשה הרבה יותר. הקצין הנאצי התעייף לבסוף.

הוא הותיר את שורות היהודים העומדים בדום, וצרח שמי שיזוז יירה. ואז הלך לשתות משהו, או סתם להתחמם. הדוד שלי היה כאן, ובתוך ההשפלה והכאב הוא נזכר בתאריך. 'היום קיבלנו תורה...' הוא הרהר, 'היינו לעם נבחר...' ומתוך ריח המשרפות של מיידנק וההשפלה העצומה, הוא חוזר להיות ב'שטיבל' של וורשה, היכן שהספיק עוד לשיר בימים הנוראים ובשבתות. מנגינה של 'אקדמות'[7] עולה על שפתיו, 'מרש גוראי'[8] מלא קצב, מלא שמחה וכיסופים של קדושה. הוא מתכופף אל הארץ ומרים משם פיסת נייר, מניח אותה על ראשו הגלוי ומתחיל לזמזם את ה'אקדמות', הפיוט הנשגב של שבועות.

המנגינה והמילים פורצות ממנו כמו היו עשויים מתווים של אש מתלקחת, ואש השלהבת הזאת נוגעת באנשים שסביבו. אלה, שעומדים בדום מתוח, מושפלים עד עפר. ופתאום גם הם בחג השבועות, וגם הם עם נבחר, וגם להם יש משהו פנימי שאי אפשר לקחת. ומעגל האש מתפשט לו, כמו אוחז באנשים ותופס אותם.

עוד אנשים מזמזמים סביב, והמנגינה מתחזקת יותר ויותר. 'שבועות היום, אחים! ויש לנו תורה! ושום נאצי שפל לא יוכל לקחתה מאיתנו!' המילים באות לכולן מאי שם. מבית הכנסת שהיה להם מפעם, מהחיים השפויים שהיו לא מזמן. הם עדיין עומדים דום, אבל יש להם לב חדש, מנגינה ששוטפת אותם גלים גלים, ותורה קדושה שלעולם תהיה שייכת רק להם.

כאן עמד הדוד שלי, ה'בעל תפילה' מאנטוורפן, כאן עמד אדם אחד שניצח לרגע אחד את החיה הנאצית וסחף עמו את כל חבריו אל הניצחון.