מנהלת יקרה, למה לך להיות חלק מכל הכאב הזה?

מנהלת יקרה!

את בטח יושבת לך עכשיו על הכורסא, לוגמת עוד כוס קפה בהנאה.

חושבת על היום שהיה ומתכננת תוכניות ליום שיהיה - לעתיד.

אז רציתי לשתף אותך קצת, מנהלת יקרה שלי, במה שעובר עלי.

לי אין יום ולא לילה. כבר שלושה לילות שלא ישנתי, וכשאת נמה את שנת הישרים שלך - אני כואבת, דואגת, בוכה - ללא מנוחה. לא יודעת מה יהיה איתי ועם המשפחה.

קשה לי, קשה לי לראות את הקמטים על המצח של אבא – מהדאגה, ואת הדמעות הנוצצות בעיניה של אמא – מהכאב.

אני לא רוצה לחשוב על העתיד הלא נודע של כאן, לבד בבית, בודדה.

חברות שלי מדברות על נוחות של תיק, על מורה חדשה ועל התרגשות של התחלה.

ומה איתי? ממני זה רחוק כ"כ, מנותק...

אני זו לא אני, אני זה רק תחפושת, מסכה אחת שמכסה את כל כולי. מבחוץ אני אותה בחורה שמחה, מאושרת, משדרת ביטחון, אבל בפנים הכל גלוי, מקולף, כואב.

העתיד הלא נודע, הדאגות, החששות שורפות אותי, שורפות רק מבפנים.

אז רציתי לשאול אותך, מנהלת יקרה, למה? למה לך להיות חלק מכל הכאב הזה?

תמיד השתדלתי להיות ילדה טובה, הכי שרק אפשר. לכבד את ההורים, ללכת בצניעות, לוותר לאחי הקטנים. אז נכון, זה נכון שאחי הגדול כבר לא בתלם, ואת הכאב והבושה שמשפחתי ספגה וסופגת לא אוכל לתאר לך כאן על הכתב.

אבל למה צריך להעצים את הכאב? למה לך להיות חלק מכל הפאזל המפורק הזה?

אחי מתבייש להסתכל לי בעיניים. אני מבינה אותו, גם הוא כאוב מספיק. אז למה להוסיף?

אין לי מה לומר לאמא, היא מפחדת שנשאר כאן שתינו, לבד, אני עם הכאב והיא עם הדאגות.

אני מתחננת אליך לפתוח קצת את העיניים להביט מעבר לנתונים חיצוניים. להבין, להכיל, לקבל.

למה שלא תקבלי אותי, מי שאני, איך שאני, כמו שאני?

אולי את חושבת שאם אחי ירד מהדרך, משהו במשפחה שלי פגום, רקוב וצולע.

אז רציתי להגיד לך שלא. ההורים שלי חינכו אותי על יסודות של ערכים ודרך ארץ.

לכל אחד יש ניסיונות בחיים, וכולנו מתמודדים, אבל למה להקשות, להכביד על המשא הזה?

הוא כבד מספיק.

זהו, נגמרו לי המילים, אבל הכאב עדין מחכה למרפא. מקווה שהצלחת להבין אותי גם מעבר למילים...

מ.ב

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.