"אין מקום לשתיים", פרק ט"ז: מקום כזה

היא לא יכולה הייתה ללכת לישון. עם כל פעולה שביצעה גיטי, היא דימתה בלבה את דבורי מנסה לעשותה. פעולות פשוטות ביותר, כמו נעילת נעליים, מעבר מחדר לחדר, קשירת שרוכים, ומי יודע מה עוד? אפילו פעולות חביבות פחות: הדחת כלים, טאטוא הרצפה, שטיפת הרצפה... כל פעולה כזו תיהפך להיות סיוט בעבור דבורי, וחלק מהן לא תוכל לבצע לעולם. לעולם.

הכאב היה חד כל כך, עד שגיטי חשה את הסכין ננעצת בלבה, עמוק-עמוק. היא התקשתה לנשום, ואחר התאמצה לרפות את עצמה.

הטלפון צלצל. גיטי לא רצתה להרים. יותר מדיי שקועה הייתה בעצמה, באבלה, מכדי להתפנות לשיחה, מי שזה לא יהיה.

אבל הטלפון צלצל בעקשנות מופלגת, וגיטי נאנחה. יותר מכול לא אהבה לשמוע את רעש צלצול הטלפון בחדרה. הוא היה צורמני וסואן, והפשוט ביותר היה לתלוש את התקע מן השקע, אבל היא לא עשתה זאת. אולי זה משהו חשוב? אולי זה מישהו חשוב? זה נראה כך, כי המצלצל האלמוני היה עקשן. היא שלחה ידה והרימה את האפרכסת, "שלום". קולה קר וצונן. שיתייאש המצלצל, וינתק מהר. משהו חלף פתאום במוחה: אולי זה משהו שקשור לדבורי? היא נדרכה, ואצבעותיה נלפתו בכוח סביב האפרכסת. אולי... אולי מתברר הכול כטעות? ואולי... חלילה... החמיר המצב? גיטי נדרכה, שפתיה התהדקו ושריריה נמתחו. אולי... הלוואי... אולי... ואם כן... ואלמלא...

"גיטי!" זה היה אבא. שוב נעצרה נשימתה של גיטי, אם כי לא בכאב אלא בהפתעה. אבא לא הרבה להתקשר הביתה. היו לו הרבה סיבות טובות להתקשר, וסיבות מצערות לא לעשות זאת.

"כן, אבא". הקול הצונן הופשר.

"גיטי, מה... מה קורה? מה שלומך?"

"אני בסדר".

"שמעתי שדבורי..."

"דבורי לא בסדר, אבא. היא איבדה את רגל ימין".

"אוי". אנחתו הייתה עמוקה כל כך, והשתיקה שהתמשכה אחר כך הייתה מעודדת מכל מילה.

"אבא?"

"כן, גיטי?"

"זה... עצוב לי כל כך..." עיניה התמלאו בדמעות, ולבו יצא אליה, "את רוצה שאבוא לאסוף אותך לאן שהוא?"

"לאן?" קולה היה נוטף דמעות, הן התפרצו ובאו מבעד לעיניה אל שפופרת הטלפון.

"לא יודע", רצה כל כך להיות שם, מנחם וחזק. לבו נשבר בקרבו.

"לא, אני בסדר". מה תגיד אמא אם תראה שהיא יוצאת פתאום מהבית?

"את לא בסדר, גיטי. אני בא לקחת אותך".

"אבל..."

"בלי אבל. חכי לי למטה בעוד רבע שעה, בסדר?"

"בסדר".

גיטי לא לקחה עמה דבר. הודיעה לאמה שהיא הולכת, וירדה במדרגות מתוך מחשבה. אפילו הבית של אבא מכאיב לה כעת. בקומה השנייה גרה משפחת טלר, וביניהם הנפש היקרה לה ביותר, שנעדרת משם כעת. היא לא יודעת מה תשמע כשתחלוף על פתח ביתם. היא לא רוצה לנסות.

השברולט של אבא חנתה בחניית הבניין. בלב הולם קיוותה גיטי שאמה לא מציצה מהחלון כעת. היא עלולה להיפגע, להיפגע כל כך עד כי לא תהיינה מילים בעולם שתפייסנה אותה. והיא גם תצדק. את כל הון ביתה נותנת היא באהבה בעבור בתה. הן קשורות זו לזו יותר מאם ובת בנסיבות רגילות. זה לא רק שהיא בת יחידה בין שני בנים, היא משמשת לאמה גם כיועצת, אשת שיחה ואוזן לפריקת רגשות. כתף תומכת בעת צער ומישהו לבטוח בו. תפקידים אחרים משהייתה אמורה לקחת על עצמה נכרכו על צווארה מתוקף מצבה המשפחתי.

גיטי נכנסה אל הרכב, מציצה, בין מתוך הרגל ובין מתוך חרדה, אל הקומה השנייה, אל חלון ביתם. אריה הבין לפשר מעשיה, "לא אמרת לאמא שאת הולכת אתי".

"לא. היא שמחה שאני יוצאת, בטח חשבה שאני הולכת ליעל או לאיילי, אולי לרייזי. אני בטוחה שהיא שמחה שאני רוצה להתפרק קצת, לשכוח מדבורי, אבל זאת כל כך לא האמת".

"את לא רוצה לשכוח מדבורי". הוא אמר, כקובע עובדה. היא הנהנה, "מי מבקשת לשכוח מחברה כמו דבורי?"

"אני לא מתכוון לזה, כמובן", הוא נבוך מכך שלא הובן כראוי, "אני לא מתכוון, כמובן, שתשכחי מדבורי עצמה, אבל מה שכן יכול להיות שאת רוצה, זה אולי קצת... להתנתק לרגע".

"אני לא רוצה להתנתק".

"לפעמים זה טוב, לפחות לרגעים ספורים".

"לדבורי לא טוב עכשיו, אבא, אני לא רוצה שיהיה לי טוב. אתה מבין?"

הוא לא ענה. עיניו צמודות אל הכביש, והוא שמח שאינו חייב להשיב לה מבט. הרבה דברים לא הבין, מעולם לא הבין, ואולי לעולם לא יבין. "לאן אתה נוסע?" שאלה.

"לשום מקום. לאן שאת רוצה".

"חשבתי שיש לך תכנית".

"הייתה לי. רציתי לראות אותך".

"אה?" היא השתוממה, "מה?"

"רציתי לראות שאת בסדר. זה מפתיע אותך?"

"לא", ענתה בכנות, "אבל בכל זאת..."

"יש לך מקום שאת רוצה לנסוע אליו?"

"אולי ניסע לכותל?"

"בבקשה". הוא עבר נתיב, ופנה אל הכביש שיוביל אותו ליציאה מן העיר. הוא פנוי כעת, כולו: לבו, מוחו, רוחו ונשמתו, בשביל הבת שלו. רוצה כל כך להקל מעליה, רוצה כל כך להושיט לה יד אוהבת ולגאול אותה מייסוריה. ייסורי הנפש קשים לא פחות מייסורי הגוף, ואף יותר. דבורי, החברה, מתייסרת בייסורי הגוף, אבל הבת שלו מתייסרת בייסורי הנפש.

הלוואי שיכול היה לעזור לה. מה שהוא יכול לעשות, הוא עושה. היא רוצה לנסוע לכותל? ייסע. כמה טוב שיש מקום שאליו אפשר לנסוע ברגעים כמו אלו. כמה טוב שיש מקום שאליו ניתן להגיע כשאין בפיך דבר ובלשונך מילה. כמה טוב שיש מקום כזה, שאת באה אליו כשאינך יודעת על מה לדבר, ואת אינך רוצה לדבר כי אם להניח ראשך ולבכות. כמה טוב שיש מקום כזה, שאליו מתנקזות תפילות האנשים, משאלותיהם ותקוותיהם כולם.

יש מקום כזה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.