"אמא הייתה אילמת-חירשת, אך הדבר מעולם לא הפריע לנו"

רקע:

סעדיה לוי, בן 80, נולד בכפר קטן של חקלאים בתימן, והגיע ארצה בגיל 8. במהלך מסעם לארץ, הלכו בני משפחתו במשך ארבעה חודשים מביתם עד לעיר עדן, בה המתינו עוד שנה וחודשיים עד לעליה ארצה. בהיותה בארץ, שוכנה המשפחה לכמה חודשים באוהל, במחנה העולים 'עין השומר'. אחר כך הם עברו להתגורר במשך שלוש שנים במעברה בכולה, ומשם הגיעו לגבעת כוח, בה קבעו את מקומם. מאוחר יותר קנה סעדיה בית ביהוד, בו הוא מתגורר עד היום. במהלך חייו עבד סעדיה בתעשייה הצבאית, וכיום הוא עוסק בעזרה לקשישים. הוא אב לשישה ילדים, וסבא לנכדים ונינים.

זיכרון ילדות

"גרנו בתימן בכפר שהיו בו רק יהודים, כשהמרחק בינינו לבין הכפר הערבי היה גדול. הוריי עבדו במשך השבוע בחקלאות, וגידלו ירקות וקטניות שונות. בהיותי ילד, זכורות לי בעיקר החתונות בכפר. כל חתונה הייתה אירוע משמעותי, במהלכו היו שבועיים של שמחה, לפני החתונה ולאחריה. לפני שהכניסו את החתן והכלה לחופה, היו רוקדים לפניהם עם כלי מיוחד, הקרוי 'מזהרה'. בכלי זה היו שמים נפט ומדליקים אש, מניחים אותו על הראש, וכך רוקדים לפני החתן והכלה. הנשים היו מכינות לכבוד החתונה מאכלים מיוחדים, והגברים היו מקישים על פחים, רוקדים ושרים לפני החתן עד חצות. עבורנו הילדים הייתה זו חוויה מיוחדת, לראות את כל השמחה הזו, וליהנות מהמאכלים המיוחדים שהוכנו לכבודה.

"זכורה לי גם תקופת עלייתנו ארצה. במשך ארבעה חודשים הלכנו ברגל לעדן, ובמהלך הדרך בישלו האימהות על מדורות עצים, שכן אפילו פתיליה לא הייתה. הגויים ניצלו את מצבנו, והקימו מעברי דרכים רבים, בהם דרשו כסף מכל אדם שרצה לעבור ולהמשיך בדרכו. דבר זה נישל אותנו כמעט מכל ממוננו, ובנוסף, לפני שעלינו למטוס, אמרו לנשים שעליהן להוריד את כל תכשיטיהן, שכן אחרת המטוס לא יצליח להמריא. אני זוכר איך סבתי הורידה את תכשיטיה המיוחדים, ירדה מהמטוס והטמינה אותם באדמה. זה בהחלט היווה הקרבה מבחינתה, עבור העלייה ארצה. אולם אז ראינו מחלון המטוס איך אותם אנשים שאמרו לנו לעשות זאת, הולכים לבור באדמה ומוציאים ממנו את השלל, וניצול מרושע זה של תמימותנו כאב לנו מאד. בכל זאת, עם הגעתנו ארצה, הודינו לה', ובירכנו כולנו על שהחיינו וקיימנו והגיענו לארץ הקודש. 

"בתחילה שוכנה משפחתנו באוהל מחנה עולים, מקום בו לא הייתה לגברים עבודה, מה שהקשה מאד על המצב, המורכב גם ככה. מאוחר יותר, עם מעברנו למעברת כולה, הם נשלחו לעבודה חקלאית באזור חדרה, וכשלוש שנים אחר כך, קיבלנו שטחים בגבעת כוח, בה השתקענו והתחלנו לעסוק בחקלאות. בתחילה זרענו קצת ירקות ומכרנו אותם, אחר כך התווספו גם עיזים, ובהמשך הצלחנו לצמוח ולגדל פרות. כך התפתח אט אט הישוב, ובני משפחתנו, שהיו מורגלים בעבודה חקלאית מימים ימימה, מצאו את מקומם. עם זאת, בשלב מסוים החלטנו לעבור ליהוד, וכבן למשפחה חקלאית, קניתי בה שטח אדמה, בו גידלתי כבשים, עיזים ותרנגולות. עם השנים הפך המקום לעירוני יותר, אני נתבקשתי לפנות את בעלי החיים, וכיום בנותיי בנו את בתיהן בשטח זה".

הדבר שאני הכי שמח שעשיתי בחיי:

"אני הכי שמח על כך שזכינו בששת ילדינו - שלושה בנים ושלוש בנות. הם העשייה המשמעותית ביותר בחיינו והאושר שלנו".

דבר שאני מצטער עליו:

"אני מצטער על פטירת הוריי, שהייתה בגיל מוקדם יחסית. לאורך כל חיי התגוררתי לידם, והפרידה מהם הייתה קשה מאד עבורי. אמי הייתה אילמת-חירשת, אולם זה מעולם לא הפריע לנו, שכן דיברנו איתה בשפת הסימנים. כילדים, אפילו לא הרגשנו בשוני שלה, עד שאבא ישב להסביר לנו על כך. אבי, שהיה אדם יפה תואר, תלמיד חכם, בנו של הרב הראשי של האזור, בא לבקש את ידה מהוריה, שהיו העשירים ביותר בכפר. הם שמחו מאד על כך שזכו לחתן שעוסק בתורה, ועובדת היותה של אמא אילמת-חירשת, כלל לא היוותה גורם מעכב עבורו".

תובנה משמעותית מהחיים

“אנחנו התימנים מעולם לא סירבנו לשום עבודה, ועבדנו בכל מה שנתנו לנו. מאז ומעולם היינו אנשי כפיים, ויחד עם זאת בני תורה. הפשטות בה היינו מוכנים לקבל כל עבודה, היא חשובה ומשמעותית בעיניי, שכן כך יכולנו להרים את עצמנו ולבנות את החיים".

מה השתנה אצלי מאז שחציתי את גיל 70

"אני אמנם התבגרתי, אך מעולם לא הפסקתי לעבוד. כיום, אני עובד בחברה שמטפלת באנשים מבוגרים, ועושה זאת כבר 19 שנה. מידי יום אני מגיע לביקור בביתם של שני אנשים, יושב איתם במשך שעתיים, משוחח ולומד איתם תורה. היו כבר זמנים בהם חשבתי לעזוב, אך החברה לא הסכימה לוותר עליי, ואחד המטופלים אף בכה ואמר לי שבלעדיי הוא לא יוכל להמשיך. כך, עברתי במשך הזמן אצל לא מעט אנשים ממגוון של עדות, ואני מאמין בכך שמי שרוצה להעסיק את עצמו גם בגיל כזה - יכול לעשות זאת. מידי יום, בהמשכו, אני מספיק לאכול ולנוח, ולאחר מכן יושב ללמוד תורה והולך לתפילות בבית הכנסת".

מה השתנה בסביבתי מאז שחציתי את גיל 70

"זכיתי שילדיי הם השכנים שלי, ומתגוררים כולם בקרבת מקום. גם בני הבכור, המתגורר בראש העין, מגיע הרבה לשבתות, ואני מברך יום יום על כך שכולם נמצאים לידינו. בחגים אנחנו גם מתאספים יחד באופן קבוע, כל המשפחה המורחבת, ואוכלים את הסעודות בצוותא. הבנות דואגות לנו יום ולילה, הנכדים באים לבקר, ואני שמח בהם מאד, הם הנחת שלי".

ממרום שנותיי, הכי חשוב בחיים זה...

"תורה ועבודה. התורה היא חיינו ואורך ימינו, ואין כמוה. לגבי העבודה, היא עושה טוב לאדם, ומי שעובד - נותן חיים לעצמו. לפעמים אדם נמצא בדכדוך מסוים, והעיסוק בעבודה משכיח זאת ממנו. בנוסף, עצם העובדה שאדם עסוק בחייו, נותנת לו אריכות ימים, ולעומת זאת דרך עצלנות ושעמום אפשר להגיע למקומות לא טובים כלל".

מה תרצה להנחיל לדורות הבאים

"אני אומר בכל פעם לנכדיי - 'תראו איך אני סבא בן 80 ועדיין עובד, ותלמדו להיות חרוצים להעסיק את עצמכם. זה מה שייתן לכם שמחה ואריכות ימים, וימלא את חייכם במשמעות ובטוב".

גם לכם יש סבא או סבתא, שירצו לשתף בחוויות ותובנות מעולמם? נשמח שתכתבו לנו ונחזור אליכם: support@htv.co.il