הצטרפו אלינו: מסיירים באופן וירטואלי בעיר העתיקה

כששואלים אותי מהו האתר היפה ביותר בארץ, אני עונה שהמקומות שלדעתי הכי יפים הם המכתשים בנגב וראש הנקרה. אבל אם תשאלו מה הטיול שאני הכי מחוברת אליו והכי אוהבת - התשובה תהיה שונה לחלוטין: עיר הקודש והמקדש - ירושלים. אליה אני מרגישה מחוברת במיוחד, וזאת למרות ואולי בגלל שנולדתי בה, וזכיתי להתגורר בה, ואני משלמת על הזכות הזו הון לא קטן בכל חודש – פשוט מרגישה שהכותל המערבי הוא הבית שלי ושל כל יהודי.

כמו התחושות שמציפות אותנו כשנכנסים הביתה -  שייכות, קרבה וחמימות, אלו התחושות שעולות בי כשאני עומדת מול הכותל המערבי. אני בטוחה שכל יהודי יכול להרגיש כך, כי זה הבית שלנו. לכאן אנו שייכים באמת. לכאן צעדו יהודים במשך מאות שנים, לכאן נצעד גם אנחנו ברננה כשבית המקדש ייבנה, ולכאן אנו צועדים גם היום. כשאנו הולכים לכותל המערבי בשבועות – ההתרגשות שלי עולה על גדותיה: מכל הכיוונים נוהרים יהודים עם טליתות וכולם שמים פניהם לכיוון אחד, אל הכותל.

בית המקדש משתקף על מי הדמעות ופסי טליתות (איור: שולמית כהן)

בית המקדש משתקף על מי הדמעות ופסי טליתות (איור: שולמית כהן)

בית המקדש משתקף על מי הדמעות ופסי טליתות (איור: שולמית כהן)

בעיסוקי הנוסף אני מציירת, וחלק הארי מציוריי עוסק באהבת חיי: בית המקדש ועיר הקודש. הציפיה לגאולה היא מוטיב מרכזי בציורים, ובעצם בכל חיינו. אנחנו משפחה של כהנים, ומגיל צעיר מאוד בני יודע שהוא יזכה בקרוב בעזרת ה' לעמוד בבית המקדש ולשרת בקודש. כשסיירנו בגן החיות הוא התעניין מאד אלו בהמות אפשר להקריב, ואפילו "בחר" את הטובות והמפוטמות ביותר, שיתאימו לתפקיד הנכבד... בעזרת ה' בקרוב ממש!

כשהתחלתי לעבוד בהדרכת טיולים, חשתי זכות להדריך בין סמטאות הרובע, בואכה הכותל המערבי. הדרכתי שם קבוצות ויחידים באופן פרטי, וכל יציאה כזו היא חוויה לנפש. כיום אני מדריכה גם מטעם עיר דוד.

יוצאים לטיול

לאורך כל השנה מגיעים מבקרים לאזור הכותל, אבל הזמנים העמוסים ביותר הם כמובן בעונת הטיולים – אייר-סיוון, ויותר מכך בחודשי תמוז-ואב, בשלושת השבועות של בין המצרים. לאחר מכן מגיע חודש אלול, בו מתקיימים סיורי סליחות. תמיד מעניין לראות שהמטיילים נחלקים לכמה סגנונות. יש את אלו שבאים דווקא לעיר דוד, יש שמבקשים את אזור קשת דיווידסון והדרך של עולי הרגלים, ולעתים רחוקות את מנהרות הכותל.

לקוראי הידברות הייתי בוחרת, כמובן, בהתאם לרוח הימים, בסיור המקיף את בתי המקדש. אתם מוזמנים להצטרף.

נתחיל את הסיור ברחבת בית כנסת החורבה. למגיעים באוטובוס: נוסעים בקו 38 לעיר העתיקה, ויורדים בתחנה האחרונה שלו. אם נסעתם בקו 83 א', יש לרדת בתחנה שאחרי שער ציון. לתחנה קוראים "הרובע היהודי/ חב"ד. מהתחנה יש לחצות את הכביש ולהמשיך ישר לאורך הסמטה, עד לכיכר החורבה. משם נמשיך עד לאתר הראשון בסיורנו: החומה הרחבה.

החומה הרחבה

בחפירות שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים גילו כאן את שרידי החומה: רוחבה מרשים ומתפרש על 7 מטרים, וגובהה המשוער כ-45 מטר. החומה מוקפת גדר ושקועה בין חפירות ויסודות של מבנים סמוכים. כאשר אנו עומדים ומשקיפים מעליה אי אפשר שלא להתפעם מן הניסים שאירעו כאן ממש: זוהי החומה שהקים חזקיהו בימי בית המקדש הראשון, כאשר צבא אשור הגיע לצור על תושבי העיר. החומה הקיפה את בתי העיר, כדי לספק להם הגנה מפני האויב. אך נראה שלחומה לא היה כל סיכוי: חיילי אשור הגיעו באלפיהם. רק להמחשה קלה - מסופר במדרש כי כאשר הם עברו את נהר הירדן בדרכם לכבוש את ירושלים, הקבוצה הראשונה שבהם צלחה את הנהר ברגליהם, והמים הגיעו עד כתפם, הקבוצה השנייה עברה והמים הגיעו רק עד מותניהם, והקבוצה השלישית, עברה בנהר צחיח לגמרי... החיילים שעברו לפניהם ספגו בבגדיהם את כל המים וייבשו את הנהר מרוב מספרם הרב.

הם הקיפו את החומה הרחבה והביטו על העיר בבוז: מול העיר הקטנה הזו עליהם להילחם?! סנחריב לעג לתושבי ירושלים: "אם כל חייל מאיתנו ירים אבן חצץ אחת - עירכם תיקבר תחתיה. אם כל חייל יירק בפיו לעומתכם - תטבעו כולכם. אין לכם כל תקווה". החמור ביותר - רבשקה, מומר שבגד בעמו, עמד על אחד ההרים מעבר לחומה הזו, וביקש לשכנע את העם להיכנע. הוא פער פיו כלפי שמים וגידף מערכות אלוקים. תושבי העיר פחדו מאוד. היו שרצו להיכנע לאשור, אך הנביא ישעיהו התנבא ואמר שאל להם להיכנע, וה' יעשה להם ניסים ונפלאות. חזקיהו, מלך יהודה הצדיק, שלימד את כל העם תורה והאמין בד', אמר: "מה ביכולתי לעשות מול הצבא העצום? מאומה. אבל הקב"ה הוא כל יכול. אני אלך לישון על מיטתי, וד' יעשה את שלו".

היה זה ליל הסדר, (לפי רוב המפרשים). הקב"ה פתח את אוזניהם של החיילים, והם שמעו את שירת המלאכים. מרוב קדושה, מתו כולם באותו רגע... בבוקר קמו היהודים וגילו כי אויביהם כלו ללא מכת חרב אחת.

אנו מביטים על החומה, משקיפים על העיר המאוכלסת ששכנה מכאן ומטה, ומתפעמים מן הניסים הגלויים שזכו להם אבותינו בימי הבית. אך בעוונותינו, חרב הבית, ולפנינו רק שרידים קלושים מאותה עיר קדומה.

מנורת הזהב

כעת נחזור אל כיכר החורבה. יש שם דגם של מנורת הזהב. מומלץ לעצור לידה, ולהיזכר בכלי המקדש האבודים שליוו את עמנו לאורך ההיסטוריה: עוד במדבר, בנה אותם משה רבנו לצורך המשכן. הם ליוו את ישראל לארץ ושימשו במשכנות השונים עד שהגיעו לבית המקדש הראשון. עם חורבן הבית הם נגנזו, ושבעים שנה אחר כך, בבית שני, שוב זכינו לכלי שרת מקודשים. בנס חנוכה אנו שומעים על המנורה שטומאה ועל מנורת עץ שהוקמה תחתיה עד לטהרתה המחודשת. אך שוב הגיע החורבן, והמנורה נלקחה אל רומי, עם היהודים הגולים. כנראה היא ממתינה אי שם במרתפי הוותיקן עד לביאת המשיח. ובינתיים, לפנינו דגם משוער של המנורה. בתפילה ובגעגוע שנזכה שוב למנורה בהיכלה, ממשיכים בסיור.

ובשופר גדול יתקע (איור: שולמית כהן)

ובשופר גדול יתקע (איור: שולמית כהן)

ובשופר גדול יתקע (איור: שולמית כהן)

הקארדו

בסמוך לכיכר החורבה, מרחוב היהודים ימינה וירידה במדרגות, מצוי הקארדו: רחוב מרכזי שנבנה על ידי הרומאים והפך מדרך מקודשת של עולי הרגל למקום בילוי ושחץ של הכובשים. את ירושלים הקדושה חרשו הרומאים בברזל, ועליה הקימו עיר ביזנטית רומאית בשם "איליה קפיטולנה". הקארדו מלא שרידים מפוארים וראוותניים מימי הרומאים, ולנו נותר רק להתנחם בדבריו של ר' עקיבא, כאשר עמד עם חבריו התנאים הקדושים, וראו שועלים מהלכים בהר הבית. חבריו בכו מכאב נוכח עיר האלוקים השוממה, אבל הוא צחק. הם תמהו לפשר צחוקו והוא אמר: אם התקיימו כל נבואות הזעם והחורבן, בוודאי יתמלאו גם נבואות הנחמה והגאולה. אם עכשיו מהלכים שועלים בהר הקודש, עוד תתקיים גם נבואת "עוד ישבו זקנים... ברחובות ירושלים". הם ענו ואמרו: עקיבא, ניחמתנו!

תצפית על הכותל

אנו ממשיכים וחוזרים לכיכר החורבה, ופונים שמאלה ברחוב תפארת ישראל לכיוון הכותל. כשאנו יורדים במדרגות מהרובע אל הכותל, מומלץ לעצור באמצע המדרגות, לתצפית מפעימה על הר הבית. מכאן, מבית המקדש, אני אומרת למטיילים, עלה עשן הקטורת הישר לשמיים בלי לסטות ימין ושמאל, והיה הניחוח מתפשט ומגיע עד יריחו. כאן עולי הרגל הגיעו עם כבשים ופרים, וזכו להיטהרות ולקרבה שאין למעלה ממנה. וכאן, ליד הבית הגדול והקדוש, הם שמעו את נבואותיו של ירמיהו, וראו את שערי המקדש נפתחים מאליהם בקול רעש גדול, ומזהירים על החורבן הקרב. ראו, ולא יכלו להאמין שכל הטוב הזה יילקח מהם. אבל גרמו העוונות, וחרב הבית, ואין לנו אלא שריד אחד מהחומה המקיפה את הר הבית.

לעתים יש בלבול בין החומות המקיפות, ושהקיפו, את ירושלים. ישנה החומה העתיקה של חזקיהו שהקיפה את כל העיר, וכיום שקועה עמוק באדמה, וחרבה ברובה. ישנה חומה שהקים הסולטן סולימן במאה ה-16, סביב העיר העתיקה, והיא החומה המוכרת שאנו רואים היום. היא מתנשאת לגובה, וניתן לטפס עליה וללכת לאורכה כמו טיילת. וישנה חומת הר הבית שסבבה את בית המקדש והעזרה. החלק המערבי בחומה זו - שהיה סמוך לקודש הקודשים, הוא הכותל שלנו. מעניין לדעת כי הכותל אינו בצד מערב. נץ החמה בכותל הוא רגע מפעים, השמים הופכים אט אט מכחול כהה ועמוק ללבן, המולת מניינים רבים נשמעת בכותל, ולפתע, ברגע אחד – יורדת דממה, המתפללים משתתקים ונעמדים לתפילת הלחש. קרני השמש מתחילות להאיר בהדר על הכותל, עד שהשמש עולה גם היא ומאירה מכאן לכל העולם. ובכל זאת, למה קוראים לכותל - המערבי? כי הוא ממערב לבית המקדש.

בתצפית מעל הכותל אני מספרת גם על ארבעת הדוכסים שהצטוו להחריב את ירושלים, ועל פנגר שונא היהודים, שלא הצליח להחריבו ולבסוף נענש ומת. מרגש להשקיף מכאן על הכותל, לראות את היסודות שלו מתחת לקשת דיווידסון, ולהיזכר במדרש שדוד המלך בנה אותם ולכן הכותל לא חרב לעולם.

וכבר אנו יורדים במדרגות ומגיעים לאתר החשוב ביותר ברובע - הכותל.

הכותל המערבי

כאן לא נשוחח על היסטוריה ולא על מוצגים ארכיאולוגיים. כאן נדבר אך ורק על העיקר: על כוח התפילה שלנו, על כוח המקום הקדוש שהוא שער השמיים, ואליו נכנסות כל התפילות. אני שואלת את הבנות: אם יכולתן לבחור, היכן הייתן בוחרות לגור? כל אחת אומרת: זו בצפון, זו בדרום, אחת בכפר ואחת בעיר. ואז אני אומרת: כאן, במקום הזה, בחר הקב"ה למשכן. "פה אשב כי איוויתיה". אנו זוכות לעמוד במקום שה' בחר לו, אנחנו - בנות העם שהוא בחר לו, ולפנינו אבנים קדושות שמקשרות אותנו לבית המקדש שניצב כאן לפני כאלפיים שנה...  איזה רגע מופלא! בימים האלו, בבין המצרים, ישנו כוח מיוחד לתפילות: בימים בהם עם ישראל כולו מרגיש ומשתתף בצער השכינה, וכביכול אנו באותו "צד" של הקב"ה. זהו חיבור מיוחד של קדושה בזמן ובמקום, וזוהי עת רצון להתפלל ולהתחנן. ומי שמתאבל על חורבנה, ומוכיח שהוא קשור ומחובר - מובטח לו שיזכה ויראה בבניינה.

ממרומי החומה

ביציאה מהכותל, מעבר לכביש, אפשר לעלות על החומה הגבוהה ולהשקיף על האזור. זו לא טיילת החומות המפורסמת, שנמצאת באזור אחר (ובה דורשים דמי כניסה), אלא טיפוס קטן על מדרגות גבוהות שכל אחד יכול לנסות ולראות. אפשר לתצפת על סילוואן, הר הזיתים, ארמון הנציב, ובימים של ראות טובה ניתן להבחין אפילו במעלה אדומים ובמדבר יהודה.

תצפית עיר דוד

למי שרוצה תצפית רשמית ונוחה, ניתן לעלות למרפסת התצפית בעיר דוד הסמוכה (יש לוודא שעות פתיחה, דמי כניסה נדרשים רק לסיור מודרך או לכניסה לאמת המים). מהמרפסת הפתוחה אפשר לראות את הרי ירושלים וכל הסביבה. כשאנו עומדים, כמעט ניתן לדמיין מול עינינו את האבות אברהם ויצחק שמגיעים מבאר שבע, ופתאום רואים את עמוד הענן מעל ההר. ישמעאל לא מבחין במאומה, ואי לכך הוא נשאר לשבת עם הנערים והחמור, רק אברהם אבינו ובנו הלכו וקרבו אל אדמת הקודש, צמצמו את כל ישותם ורצונם, ויתרו על כבודם ודעתם, והתבטלו לרצון ד'. כמה מתנות קיבל אברהם אבינו במקום הזה לכל בניו אחריו!

אנו מוסיפים ומתבוננים לעבר העיר העתיקה ושכונות ירושלים: כאן ניתן להבחין בתופעת ה"תל" – תלי בניה שמכסים על חורבות קודמות, ומחפירה לחפירה מתגלים השרידים. שכבות הבניה השונות ניבטות בין החפירות הארכיאולוגיות, ומספרות לנו על התהפוכות שעברו על העיר.

כשאנו משקיפים על הר הזיתים, ומבחינים במצבות הפזורות בין כתמי הירוק, אני שואלת את הבנות למי יש קרובי משפחה הטמונים בהר. איך הן ירגישו כאשר פתאום, מול עיניהן, יקומו כל ישני עפר ויחזרו לתחיה? איזו צמרמורת של התרגשות! אילו בכיות! איזו שמחה! ואיך נרגיש כולנו, אם ברגע זה, ייבקע ההר מולנו, והים הקדמוני ינבע מתוכו?! בעל ה"אמרי אמת" מגור לא הסכים לעלות על הר הזיתים, הוא חשש שבאותו זמן שהוא יהיה עליו - ייבקע ההר. הוא האמין במוחש וציפה בכל רגע לגאולה.

ברגע אחד קטון ניגאל ונחזור לימים עברו. ימים בהם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ימים בהם עם ישראל ישב תחת גפנו ותאנתו לבטח, ימים בהם תימלא הארץ דעה את ד', ועננים יסיעו אותנו ממקום למקום ללא בעיות אנרגיה ודלק... הימים האלו כבר היו בעם ישראל - ענני כבוד הביאו את עם ישראל ממצרים, ומן ירד להם משמים, והם עסקו בתורה ללא מורא, ובימי שלמה כל העמים פחדו וכיבדו את עם ישראל. לעתיד לבוא יהיה לנו כל הטובות האלו, ועוד הרבה יותר מכך. ישנו מדרש האומר כי לכל אחד מישראל יהיו 2800 עבדים! ואף שבאמת איננו יכולים לדמיין את הטובה והשפע שיהיו לנו אז - אנו יודעים כי "אז יימלא שחוק פינו". כל דמעה שלנו וכל תפילה מקרבת את קץ הגלות, גם אם אנו לא רואים את הקץ, ולא מבינים לאן הדמעות הולכות... ממש כמו שגרעין מושקה בטיפה ועוד טיפה, וזמן רב עובר כשהוא טמון באדמה ולא ניכרת כלל הצמיחה, אך אז הוא מכה שורשים באדמה. כך משיח צדקנו, "צמח דוד", יעלה ויצמח ויגאל אותנו בקרוב.

רק עוד דמעה אחת - בית המקדש בנוי ממפלי הדמעות (איור: שולמית כהן)

רק עוד דמעה אחת - בית המקדש בנוי ממפלי הדמעות (איור: שולמית כהן)

רק עוד דמעה אחת - בית המקדש בנוי ממפלי הדמעות (איור: שולמית כהן)

הביאה את הכתבה לדפוס: מרים קרייטמן

ליצירת קשר עם שולמית: milahashem1elai@gmail.com