למה שמישהו ישנא מישהו אחר, סתם?

מפני מה נחרב בית שני? מפני שנאת חינם.

אפשר לפתוח מילון כדי להביא הגדרה מדויקת למילה שנאה, אבל אני חושבת שכולנו יודעות איך היא ושאר חברותיה מרגישות לנו בפנים.

היום רואיינתי בנושא הזה בתוכנית "עניין משפחתי" של רחל פסטג המקסימה ברדיו קול חי. לפני התוכנית חשבתי על הביטוי הזה, שכולנו מדקלמות כבר מהגן, ועל המשמעות שלו.

תהיתי, למה שמישהו ישנא מישהו אחר, סתם?

מילא, שנאה שהיא לא לחינם אפשר "אולי" להבין, נניח - מישהו שעשה לי משהו רע, אז אולי יש סיבה לשנוא אותו (חס וחלילה, כמובן).

אבל מהי "שנאת חינם"?

ולמה אין אהבת חינם?

ובכן, חשבתי על כך לא מעט והתשובה שלי מתחלקת לכמה נקודות.

1. לשנוא זה אוטומטי וטבעי

על פי כל שיטות הפסיכולוגיה הישנות והחדשות, האדם הוא יצור הישרדותי. כן, כן, בעל חיים - רק משוכלל יותר, עם יכולת חשיבה. השיטות המתקדמות גם מקנות לו את יכולת הבחירה בין הטוב והרע.

כיוון שכך, הנטייה הטבעית של האדם היא לראות את השלילי, כדי שיוכל להיזהר, בדיוק כמו זברה שנמצאת בג'ונגל ובזמן שהיא לוגמת מהמעיין היא מסתכלת לצדדים כדי לוודא שאין איזה אריה רעב באזור.

אנחנו ב"ה לא חיות ולא זברה, ויש לנו גם כוח הבחירה וגם הנשמה היהודית שהיא מיוחדת רק לנו. יחד עם זה, בבסיס יש לנו אינסטינקטים, שאם לא נעבוד עליהם, הם ימשיכו להפעיל אותנו ולנהל אותנו. בפשטות קוראים לזה "האוטומט".

אם כך, טבעי מאד שהשנאה תהיה הרבה יותר זמינה וחינמית לכל דורש מאשר אהבה.

למה? כי לשנוא זה אוטומטי. זה טבעי. מספיק שמשיהו חתך אותי בכביש, עקף אותי בתור, אמר לי מילה לא במקום - והופ, אני יכולה בקלות לשנוא אותו.

ואם קמתי על צד שמאל... אז בכלל. כל פרצוף שמישהו עושה הופך להיות סיבה לתחושה רעה.

וכאן אני מגיעה לנקודה השנייה.

2. לשנוא זה קל. לאהוב זה קשה

חינם זה משהו שלא טורחים בשבילו. הוא פשוט מגיע. יש למשל שמש בחינם ומרחבים שבהם אפשר ללכת בחינם ולא צריך לשלם למועדון כושר כדי לעשות ספורט וכו'. כך גם אם אנחנו לא עובדים על האהבה, אז מה שנשאר זה שנאה, והיא, כאמור, נמצאת בחינם. לכל אחד. העבודה היא למצוא את האהבה.

לאהוב את האחר זה כבר פרויקט. כדי לאהוב צריך להתאמץ, לחפש את הטוב שבשני, להיכנס לנעליים שלו, להסכים לפרש את התגובות שלו באופן אחר מהאוטומט שלנו. זה כבר לא כזה פשוט. יש לזה מחיר: מחיר של השקעה, אנרגיות, מוכנות לשנות חשיבה, להרגיש משהו אחר מהאוטומט שקופץ לנו.

נו, פלא שאנחנו מוצאים את עצמינו יותר שונאים מאוהבים?

3. דור ההשוואות

רוב האנשים שאני פוגשת בחיים ובקליניקה מנהלים את חייהם, בסופו של דבר, לפי מה שקורה מסביב. לפי השוואות לאחרים. ככה הם יודעים מה הם צריכים, מה נכון, מה כדאי ומהם סדרי העדיפויות הנכונים.

לפי זה, פעמים רבות יוצא שאנשים מרגישים נחיתות ביחס לאחרים, כי לאחרים יש יותר. או לפחות נראה שיש להם יותר. ובדרך כלל מיד אחרי ה"יותר" של מישהו אחר מגיעה אמונה פנימית שאומרת "טוב, אם יש לו יותר זה בגלל שהוא לקח משלי".

כאילו יש סך משאבים מסוים שהקב"ה יצר וממנו הוא מחלק לבני האדם, ואם אחד קיבל יותר כסף אז זה בהכרח על חשבון מישהו אחר.

אנשים מאמינים יודעים שמה שיש לנו זה מה שנכון שיהיה לנו, ושאף אחד לא נוגע במה שמוכן לחברו, ולהקב"ה יש שפע מהכל בלי גבול. אם יש למישהי משהו יותר משיש לנו, זה לא קשור אלינו. הוא קיבל כי ככה הקב"ה רצה. כי לו יש ניסיונות אחרים.

אבל זה קל להגיד.

התחושה הפנימית העמוקה של "לי יש פחות" וההשוואות מגדלות בתוך הבטן הר של כעסים ורגשי נחיתות שיוצרים שנאה, שהיא לגמרי-לגמרי חינם, כי אדם מאשים מישהו במשהו שהוא לא אשם.

אז בואו נחדד ונזכור:

זה שיש לו – לא אומר שהוא לקח לך.

זה שאין לך – לא קשור לזה שיש לאחר.

4. המחשבה שהכל אישי

אם חברה הבריזה לך כשאת עשית מאמץ גדול לפנות זמן להיפגש איתה, איך זה מרגיש לך?

ובכן, רוב הנשים מרגישות שזה אישי, כאילו החברה ישבה בבית וחשבה איך היא הולכת לצער את השנייה.

נשמע מגוחך, אבל זו המציאות.

האוטומט שלנו הולך לחשיבה כאילו הכל נגדנו. אבל היי, קרה משהו. היא לא יכולה לספר מה קרה, או שהיא לא רוצה. אולי מישהו נפטר פתאום? אולי היא קיבלה בשורה משמחת ומרוב התרגשות היא שכחה לבטל את הפגישה? אולי היא עברה שבוע לא פשוט ונרדמה עם הילדים ולכן לא הגיעה?

עוד דוגמא קטנה כדי להבהיר את העניין: אם המזכירה בקופת חולים צורחת, אז זה בגלל שהיא לא אוהבת אשכנזים / ספרדים / חילונים / חרדים / ישראלים / חוצניקים / מחקי את המיותר, לא?

לא.

היא צורחת כי היא קמה על רגל שמאל, כי עובר עליה יום קשה, כי היא בלחץ נוראי ממשהו אישי, כי מישהו התנהג אליה מאד לא יפה והיא בטוחה שזה... אישי.

העיוות המחשבתי גורם לאדם מסוים לפרש כאילו מישהו עשה לו דווקא, בכוונה, והמחשבה מעוררת רגש. כי עובדה שברגע שהחברה תיצור קשר ותספר שקרה משהו לא נעים, אנחנו נבין ונסלח לה. ואם הפקידה תגיד פתאום שהיא מצטערת שהיא צורחת ככה, אבל הנכד שלה מאושפז בטיפול נמרץ, כולם יחבקו אותה, יגישו לה טישו ושוקולד ויאחלו לה בשורות טובות!

אז אם אדם חושב רע על מישהו על לא עוול בכפו הרי שהוא מרגיש כלפיו רגשות שלא אמורים להתפתח מלכתחילה. רגשות לא חיוביים.

אם נעצור את הפרשנות האוטומטית לדברים ונבין שלא הכל נגדנו, אלא יש דברים שהם פשוט לא קשורים אלינו – נוכל בקלות לזרום עם אחרים, לסלוח, להעביר, ואפילו להתקרב ולאהוב.

אז איך בכל זאת אפשר להגביר חיבור, קבלה ואהבה ולהמעיט את שנאת החינם שכאמור, נמצאת בחינם וקל להתחבר אליה?

על ידי עין טובה.

עין טובה היא עין שמחפשת את הטוב. והטוב לא צריך להיות גדול. הוא יכול להיות קטן מאד כי מה שמתמקדים בו – גדל.

שנזכה להרבות אהבה, כי גם היא יכולה להיות בחינם.

איתך, בעולם אוהב יותר.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן