להשפיע ולהוכיח בנועם ובכבוד: על ברכת המזון מתוך מחזור ליום כיפור

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א').

ל"ו ימי תוכחה בלבד

ה"אור החיים" הקדוש מדקדק בפסוק זה, שבמשך ארבעים שנה שהיה משה רבנו רועה את ישראל במדבר, לא הוכיחם בצורה קשה, אלא רק בשלושים וששה הימים האחרונים שלפני פטירתו, כמניין תיבת 'אלה' (שהרי בא' לחודש שבט התחיל לדבר אליהם, דכתיב "בעשתי עשר חודש באחד לחודש" והוא נפטר בז' באדר (קידושין לח ע"א)).

בשאר המקומות שבהם מצינו שהוכיח משה את ישראל (כגון "שמעו נא המורים" (במדבר כ', י')) - הוא לא הוכיח את כולם, אלא דבריו היו מכוונים לחלק מהם. רק כאן דברי תוכחתו כוונו "אל כל ישראל". הוא פונה אל "אשר ישנו פה עמנו... ואת אשר איננו פה עמנו היום" (לקמן כ"ט, י"ד) – אפילו נשמות שעתידות להיות, הגיעו לשמוע את תוכחתו.

מסרים גדולים לימדנו משה רבנו בתוכחה זו, מסרים אשר ראוי לכל אדם לדעת אותם בבואו להוכיח את ישראל.

מוצא של כבוד

תוכחה, אין מטרתה להשפיל את האדם ולהציגו בצורה נלעגת. משום כך חשוב להותיר לו מוצא של כבוד לאחר אמירת הדברים, ולאפשר לו להגיב, להצטדק או להכחיש את האשמות. אל דאגה, הדברים שנאמרו נותרו חרוטים בלבו, ויפעלו את פעולתם גם אם לא דחקנו אותו אל הקיר!

הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת "קול יעקב", אשר הוציא תחת ידו תלמידי חכמים רבים מופלגים בתורה, סיפר כי בהיותו צעיר מאוד לימים, נכנס אחיו הגדול ממנו אל המטבח והבחין בו מסיים לאכול וקם ממקומו.

העיר לו: "בירכת ברכת המזון?".

הילד נבוך מן השאלה, והשיב: "כן. ברכתי".

האח התקשה להאמין, ושאל: "תמיד אתה לוקח ברכון כדי לברך. איפה הברכון שממנו ברכת?".

"לא ברכתי מברכון אלא מסידור" – השיב יהודל'ה הקטן.

"איזה סידור?" – התעקש האח.

מזווית עינו הבחין בסידור גדול שמונח על השולחן. בלי לחשוב הרבה הצביע לעברו ואמר: "מהסידור הזה".

לרוע מזלו היה זה מחזור ליום הכיפורים... בכל המחזורים האחרים – לסוכות, לשבועות או לראש השנה – יש ברכת המזון, אבל ביום הכיפורים שהוא יום צום, אין ברכת המזון כלל...

"תראה לי ברכת המזון כאן" – לא וויתר לו אחיו.

בדיוק באותו רגע נכנס לחדר אביהם, הגה"צ רבי יעקב עדס זצ"ל, מראשי ישיבת "פורת יוסף" וחבר בית הדין העליון.

האח הגדול מיהר לדווח לו על מה שקרה: "אבא, יהודל'ה אכל, וטוען שברך ברכת המזון מתוך מחזור ליום כיפור"...

בין רגע הבין רבי יעקב את העניין. הוא מיהר לקחת את המחזור לידיו, ואמר לבנו הגדול: "מה אתה רוצה ממנו? אתה לא מצאת כאן ברכת המזון. הוא מצא כאן ברכת המזון!"...

ובזאת נחתם הוויכוח...

"באותו רגע" – סיפר לימים רבי יהודה עדס – "הוספתי אהבה גדולה על אהבתי לאבי. ההצלה שהוא הציל אותי מן המבוכה הגדולה, היתה ביטוי להיותו אבא אמיתי. אבא שאוהב את בנו, וחלילה לא נותן לו להתבייש. הוא הרגיש כי הילד כבר הבין את הרמז, ואינו זקוק ליותר מכך...

תוכחה מתוך אהבה

אמירת תוכחה היא אחד הדברים הקשים, ולא בכדי לא הוכיח משה רבנו את ישראל כל ארבעים שנה שהיו במדבר.

לפעמים אנו נחרדים לראות אנשים עושים מעשים מסוימים, אבל לפני שמוכיחים אותם קשות, מומלץ לדבר איתם ולנסות להבין מה הביאם למעשים כאלו. לפעמים התוצאות מפתיעות ובלתי צפויות לחלוטין.

בבחרותי שהיתי בשבת בבית הורי שבטבריה, וכשיצאתי בשבת בבוקר מן התפילה בבית הכנסת, הבחנתי באחד האנשים שהתפלל איתנו עומד ומשקה את גינתו. הזדעזעתי. יהודי שהתפלל בבית כנסת משקה את הגינה שלו ביום שבת!

יכולתי לצעוק עליו: "שוטה שבעולם! מגיעה לך סקילה! אתה משקה גינה ביום שבת!".

אך חס וחלילה! לא כך מוכיחים!

עברתי לידו ואמרתי לו: "שבת שלום! שמחתי לראותך בבית הכנסת!".

הוא חייך והחזיר לי ברכת שבת שלום, ואני המשכתי בעדינות: "אתה יודע, ישנה הלכה בעניין השקיה בשבת... זה דומה לאדם שזורע בשבת".

הוא מיד אמר: "חס וחלילה. אני יודע שאסור לזרוע, אני רק משקה... מסכנים הפרחים, בחום הזה, ארבעים מעלות, הם עלולים להתייבש... אני לא עושה כלום, רק משקה אותם קצת, שלא ימותו"...

הוא דיבר בתמימות כזו, שהוציאה אותי מדעתי... הוא היה בטוח שהוא שומר שבת למהדרין. הרי הוא הולך לבית כנסת, עושה קידוש ואוכל חמין, ורק קצת משקה שלא ימותו הפרחים...

אמרתי לו: "אתה רוצה שהפרחים יחיו ואתה תמות? מה קרה לך? אתה הרי ממית את עצמך!".

היהודי הזמין אותי להיכנס לביתו, להסביר יותר. נכנסתי והתחלתי לדבר אתו. התברר שהוא כלל לא ידע שאסור להשקות. "תאמין לי שלא ידעתי", הוא התנצל, "אני שומר שבת ולא מדליק אפילו חשמל. לא ידעתי שיש איסור כזה"...

למדנו את ההלכות הללו, והוא הודה לי כל כך. בסופו של דבר הוא הבין שזה אסור, אבל הכל היה מתוך נעימות ולא בצורה שהיתה גורמת לו להגיב: "אתה לא תאמר לי מה לעשות"... ואיך הגעתי לזה? על ידי שבירכתיו בברכת "שבת שלום" באופן מכובד.

מישהו שאל אותי: מה הדין אם הוא רואה חבר חילוני גמור שאינו יודע כלום, יורד מהמכונית ביום שבת? האם מותר לומר לו שבת שלום או לא?

אמרתי לו: אתה חייב לומר לו שבת שלום! ולא רק זה – תיגש אליו, תתעניין בשלומו, תזמין אותו אליך, ואז תשב ותדבר אתו. תאר לך מה היית חושב לפני שחזרת בתשובה, אם היה עובר חבר דתי ולא אומר לך שלום. היית כועס על כל הדתיים שמזניחים חברי ילדות, ושנאתך אליהם היתה מתגברת.  כשיודעים איך לדבר אל אותם יהודים רחוקים, ומדברים אליהם מתוך אהבה וכבוד – זוכים לקרבם.

שכן מול ביתי היה עושה קומזיץ כל שבת, ומפעיל את הרדיו בקולי קולות. בכל שבת, כשהייתי פוגש אותו נהגתי לברכו בברכת שבת שלום, ולהתעניין בשלומו, בלי להעיר אפילו הערה אחת.

והנה, ביום בהיר אחד מגיע אלי אותו אדם רחוק, מחלל שבת בפרהסיה, ומספר לי ששמע ברדיו על עניין של טהרת המשפחה, והוא רוצה להתחיל לשמור... אשתו הגיעה אל הרבנית, והוא הגיע אלי, וב"ה הם התקדמו רבות וזכו בשני ילדים טהורים שלומדים בתלמוד תורה!

אין ספק שיש הרבה דרכים לתוכחות, אבל אצלנו התוכחות בדרך הזו מתקבלות ומצליחות יותר, משום שהיהודים שאנחנו מתעסקים איתם אינם יהודים כופרים, אלא יהודים שיש להם אמונה רדומה בלב, שרק צריך להעיר אותה. "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה..." (שיר השירים ב', ז') .

זכורני שברחוב הסמוך היה נהג אוטובוס של חיילים. באופן קבוע הוא היה נוסע בשבת ברחוב לאחר השיעור שהייתי מוסר, והבחורים היו מלווים אותי הביתה.

כשראו הבחורים שדבר זה חוזר על עצמו מספר פעמים, אחד הבחורים התרגז וצעק לעברו: "חילול שבת! תסתלק מפה!".

הנהג התרגז, הוציא את האקדח, טען אותו וקרא לעבר הבחורים: "מי שיתקרב אלי - אירה בו!".

מיד הרגעתי את הבחורים, ניגשתי לנהג ואמרתי לו: "שבת שלום! ה' יחזיר בתשובה את כל עמו ישראל".

ולא תאמינו, כיום אותו נהג הוא יהודי ירא שמים בתכלית, ובניו לומדים בישיבות. עד כדי כך.

(מתוך הספר החדש "משכני אחריך דברים" חלק א', וראה עוד שם אריכות בנושא זה, בתוספת סיפורים ומשלים).