לרקוד במעגל הכי פנימי, הכי שמח

שנה נוספת שאנו נפגשים עם היום העצוב ביותר בשנה, יום תשעה באב.

שנה נוספת בה אנו אחראים לחורבן, כי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו". ובמקור (ירושלמי יומא פ"א ה"א) "כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו". כביכול חלילה וחס אנו החרבנו את בית המקדש במעשינו.

שנה נוספת בה אנו מתאבלים, לא שומעים שירים, לא מברכים שהחיינו, לא אוכלים בשר, לא שותים יין, וחלקינו אף נוהגים במנהגי אבלות חמורים יותר גם בשנה זו.

שנה נוספת בה אנו מקווים, מצפים ומייחלים שתהא זו השנה האחרונה לאבלותנו, ושבמהלכה נזכה לביאת משיח צדקנו ובניית בית קדשנו ותפארתנו.

אז כולנו בטוחים שנשמח שמחה עצומה, נשתתף באירועי חנוכת הבית הגדולים ונהיה חלק מדור חדש שיכיר רק את הטוב והנאצל שבבריאת העולם והשתלשלותו.

אך, האם באמת תהיה לכולם השמחה שלימה?

האם באמת יהיו כולם מאושרים?

והמעניין עוד יותר, האם כל הזוכים להשתתף באותה שמחה, יהיו בעלי אותה רמה של התלהבות ושמחה רוחנית וגשמית?

הגמרא במסכת תענית (ל' ע"ב) מביאה: חכמים אומרים כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה.

מדברי הגמרא הללו אנחנו לומדים, שגם בגבול השמחה תהיינה כמה רמות, גם שם לא תהיה ההתלהבות והשלימות אחידה.

יהיו אלו שלא שמעו שירים בכל התקופה, ויהיו את אלו שמצאו היתר כלשהו בגלל תחושה חמצמצה הדומה לתחושת הדיכאון.

יהיו אלו שלא אכלו בשר ולא שתו יין, ואלו "שהתנדבו" לשמח באיזו ברית בכדי להיות חלק מהתהליך ולהסתער על נתח בשר.

יהיו אלו שהקפידו על תיקון חצות מידי יום, ואלו שעשו זאת מידי פעם, כשהזדמן.

השמחה תהיה מעגלים-מעגלים, ובכל מעגל תהיה רמת שמחה שונה, וככל שהמעגל יהיה פנימי יותר, תהיה בו השמחה רבה יותר.

בדיוק כמו בחתונות הגדולות והמרשימות, אבל עם הבדל אחד. בעוד בחתונה שכזו ניתן לעבור ממעגל למעגל ולהצטרף לרוקדים בפני החתן, כאן לא תהיה האפשרות הזו. משום שכל אחד יקבל אישור לרקוד דווקא במעגל לו הוא ראוי, במעגל בעל רמת השמחה המתאימה לרמת האבלות שלו על החורבן.

בשעות קשות בהן עור התוף משווע לשיר רגש, הרגליים מתחננות למשהו מקפיץ והידיים מתחילות לפזז לכיוון מנגינה כלשהי, כאן יש לזכור שהמלחמה היא לא רק על השעות הללו, אלא על המעגלים הפנימיים בבית המקדש, על המקום השמח ביותר בעולם, שעלול להיות נעול בפני מי שלא זוכה להיות שותף אמיתי.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" אינה רק קריאת שמחה בבוא העת, אלא גם קריאת אזהרה לימים העצובים הללו. שווה להיות חלק ממשפחת הגלות – גם אם לא זוכים בעיני בשר לראות גדלות, בכדי להיות חלק מהשמחה המושלמת בגאולה השלימה בבא העת – כי שם לא יהיה מי שלא יחוש בכך.

יזכנו ה' יתברך להתאבל כיאות, לקיים את מאמר חז"ל בתענית (כ"ו ע"ב) "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ובקרוב ממש נזכה לשמחת עולם, שמחת ביאת משיח צדקנו, ובניין בית קדשנו ותפארתנו.