במחשבה תחילה לפרשת דברים: מה שאל הצדיק הירושלמי את המשתתפים בהלוויית הרבנית?

"כל אחד יספר לכמה שנים הוא קיבל מאסר ולמה", עורכים אסירים סבב היכרות זריז בתא הכלא הצבאי.

"קיבלתי מאסר עולם", מספר חייל, "בגלל ששברתי חלון".

"בגלל חלון מאסר עולם?!", מתפלאים כולם. "איפה שירת?".

- "בצוללת"...

* * *

אם היו מציבים לנו שאלה רגשית: "מה דעתכם על מעמד גדול שנפתח בתוכחה?", מן הסתם היינו משיבים שאין זה נעים להימצא במעמד כזה. אף אחד לא אוהב תוכחה. בטח לא לפתוח איתה מעמד נכבד.

זה בדיוק מה שמתואר בתחילת חומש דברים, בתחילת פרשת דברים, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל מדבר משה רבנו אל כל ישראל ומוכיח אותם.

אבל כמה מתוקה הייתה התוכחה הזו!

משה רבנו מוכיח אותם ברמז. הוא לא מזכיר את החטאים בפירוש אלא בעדינות. שנית, התוכחה נעשית סמוך למיתתו של משה רבנו, כדי שלא יתביישו ממנו. וכך מביא רש"י בשם חז"ל שמפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה, ואחד הטעמים הוא "שלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו".

כאן צריכים לעצור ולצעוק מחאת תוכחה. אבל מאחר שתוכחה נעשית ברמז, אז רק נקמט קצת את המצח ונזכיר פסוק מקהלת "כי לא ידע האדם את עתו".

הבנתם, נכון? אם האדם לא יודע מתי הוא מסיים את שליחותו בעולם הזה - בטלה מצוות תוכחה. שכן לא המוכיח ולא המוכח יודעים מתי אחד מהם הולך למות...

בכ"ו באדר תשי"ב התעטפו רחובות ירושלים יגון. הגאון הצדיק רבי אריה לוין, הידוע בצדקותו ובמעשי החסד שלו, ליווה את רעייתו הרבנית למנוחת עולמים. הכל הרגישו קרוביו של צדיק זה, שהעניק לכל אחד תחושה של בן משפחה מדרגה ראשונה, ובאו לחלוק לרבנית כבוד אחרון.

גם בשעה קשה זו היה רבי אריה ביישוב הדעת, ובעת שעמד להספיד את הרבנית, תיאר כיצד אף על פי שברגע הפטירה ובשעות שאחריו הכאב והאובדן קשים מנשוא, הצער גדול ולפעמים הבכי הוא בלתי נשלט, ככל שהזמן עובר - כך יורדת ופוחתת עוצמת הכאב. כבר קבעו חז"ל בלשונם הזהב: "גזירה על המת שישתכח מן הלב".

עמד רבי אריה מול מיטתה של רעייתו הצדקנית, מחשבותיו ולבו נתונים לריבונו של עולם, וכך שאל: אם אכן גזירה על המת שישתכח מן הלב וככל שחולף הזמן כך פוחת הכאב ונמוג הצער, איך נוכל להסביר שקרוב לאלפיים שנה חלפו עברו מחורבן בית מקדשנו בתשעה באב, ועדיין בכל שנה יושבים יהודים לארץ, מייללים ובוכים עליו?!...

לאחר הפוגה קלה חתך רבי אריה את השקט הסמיך וביאר בטוב טעם: גזירה היא על המת שישתכח מן הלב. אולם בית המקדש לא מת! הוא חי בלבנו! יהודים מצפים לו בכל רגע שישוב וייבנה, שירד מן השמים בנוי ומשוכלל באש. מי שעדיין חי - אי אפשר לשכוח אותו! הכאב שלו מנסר וחותך תמיד בלב. געגוע עז מבצבץ ועולה בתחינה לגאולה שלמה - "מתי תשוב לציון בקרוב בימינו, לעולם ועד תשכון"...

בספר "מיכל מים חיים" חילק בין שני סוגי תוכחות: כאשר רואה אדם שחברו עומד לעבור עבירה, עליו להוכיחו מיד ולהפרישו מן האיסור. אולם אם מדובר בעבירה שכבר נעשתה, בייחוד כזו שנעשתה לפני תקופה, על המוכיח לוודא שתוכחתו לא תבייש את החבר.

* * *

ייתכן שהסיבה שנגזר על המת שישתכח מן הלב היא משום שאין בידנו מה לעשות כדי לשנות את העבר. אם כן, אין לנו לבוסס בעבר על חשבון העתיד.

פעמים רבות (מדי?) אנו נמצאים בעמדת המוכיחים, יודעים להעיר ולהוכיח את סובבינו על כך שלא נהגו כהוגן.

טרם שנוכיח כדאי לעצור לרגע: את העבר אין בידנו לשנות, אולם האם יש בתוכחתנו כדי לשנות את העתיד? אם אנחנו לא בטוחים בכך, מוטב להימנע. שכן לפעמים תוכחה שאינה במקום היא בגדר "תוכחה סמוך למיתה", מלבינה את פני המוכח ושופכת את דמו לשווא.

לנו זה נראה רק כמו חלון שנשבר, רק כמה מילים שנאמרו, אבל אם החלון של הצוללת נשבר - זה יכול להיות גזר דין מוות ליושביה.

אם ברור לנו שתוכחתנו תיעשה בעדינות וברגישות מתוך מחשבה אמיתית לטובתו, רק אז כדאי להוכיח. להראות לו עתיד טוב יותר.