האם החיים שלנו נורמליים?

מהי הגלות, ואיך אנחנו צריכים להתייחס אליה? ובאיזה מובן אנחנו בגלות על אף הזכות לגור בארץ ישראל ללא שעבוד מלכויות?

על כך ועוד במאמרנו בעקבות דברי גאון המחשבה המהר"ל בספרו "נצח ישראל" על גלות וגאולה. המהר"ל מגדיר את הגלות כ"מצב לא נורמלי", ובלשונו הספרותית קמעא, "יציאה מן הסדר".

לא זו בלבד, המהר"ל קובע כי מהלך העולם קובע שדברים יתנהגו באופן נורמלי, וכל מצב א-נורמלי אמור באיזשהו שלב לחזור לתיקונו. אכן, כל זאת כאשר אנחנו מכירים בו כחריג וא-נורמלי. ברגע שהנורמות משתבשות, ברגע שאנחנו מתרגלים למצב ורואים בו את הנורמה – אנו מאבדים את הסיבה ואת הכוח לחזור לתקינות.

וכך מתפרש מאמר חכמנו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה" – רק המתאבל ומרגיש את המצב כחורבן וכקלקול, יכול לזכות לתיקון, כיוון שלגביו המצב הוא אכן "יציאה מן הסדר" – מצב בלתי נורמלי העתיד לחזור למסלול התקין. 

רעיון זה עומד גם בבסיסו של החיוב של דרישת ציון והתביעה על העדר הרגשת חסרונה, כפי שחז"ל אומרים על כך בגמ' סוכה דף מ"ו: "ציון היא דורש אין לה מכאן דבעיא דרישה".

ומכאן לשאלה שבכותרת: האם החיים שלנו נורמליים?

בארץ ישראל, בשלטון ישראל – ובכל זאת!

המהר"ל רואה שני שיבושים מהותיים בחיי הגלות. א) היציאה של עם מארצו ופיזורו בין העמים, ב) שלטון זרים. לשמחתנו שני המאפיינים הללו לא קיימים כיום, כאשר כל יהודי יכול לחיות בארץ ישראל ללא שלטון עם אחר.

לאור זאת, אנו, שזכינו לשבת בארץ הקודש תחת שלטון ישראלי - האם יצאנו לגמרי מגלות לגאולה? האם בטלה האבלות? לא!

הבה נתבונן ימינה ושמאלה בקורות אותנו בתקופה האחרונה: האם זה נורמלי שבמדינה יהודית מנסים לרמוס את שאריות השבת שעוד קיימת בפרהסיא? האם זה נורמלי שכל המשמיץ ותוקף את הדת ודוגל בחילון מוחלט של המדינה – חושב שבכך יזכה ליותר תמיכה?

האם העובדה שלא זו בלבד שהחוק במדינת היהודים אינו כפוף להלכה, הכינוי "מדינת הלכה" הינו איום בדיקטטורה פאנאטית נוסח אירן – האם זה נורמלי? האם כל הפריצות בראש חוצות לא במחשכים – אלא בפרהסיא ובעזות מצח – היא נורמלית לעם הקודש בארץ הקודש? (ועוד שאלה אחת שהמקלדת ממאנת להשמיט אותה – האם זה נורמלי שמפלגה דתית, המייצגת ציבור רחב של שומרי מצוות - תעמיד בראשה אשה חילונית? מה היו אומרים על כך הראי"ה והרצ"י קוק, או אפילו מנהיגי המפד"ל ו"המזרחי" המיתולוגיים?!).

במובן מסוים, בהיותנו על אדמת קודש של ארץ הקודש, מדברים בעברית המבוססת על לשון הקודש, ובתוך כך שרויים בשטף של חילול הקודש, בשטף של פריצות ש"צרו צעדינו מלכת ברחובותינו" והתקשורת האינטרנטית מחוללת שמות בכל חלקה טובה, כשכל זה נעשה ב"פלטרין של מלך" – זה מעצים את ה"יציאה מן הסדר" ואת הגדרת המצב כא-נורמלי.

לישועתך קיווינו וציפינו

ההתבוננות במצב הזה יכולה לעורר כל אחד בציפייה לישועה, וכפי נוסח התפילה "לישועתך" – כביכול הקדוש ברוך הוא צריך גאולה, כיון שהמצב הזה בו אנו שרויים - הינו חילול כבוד שמים וכבוד ישראל, ודווקא על רקע הזכות לחיות בארץ ישראל החילול הזה מתעצם ומכאיב!

התקווה והציפייה שלנו הם תנאי בלתי הפיך לזכות לגאולה, וכפי שכותב הרמח"ל ב"מסילת ישרים", זה רצונו של ה' שנתפלל על כך. ועל העדר התפילה הזו אומר הנביא ירמיה, "ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך", ועל כך נאמר "ציון היא דורש אין לה".

ולא רק התפילה והאכפתיות על כבוד שמים הינם הצער הנכון על המצב, גם צער על כבוד ישראל חשוב מאד והוא חלק מהצער של הימים הללו ועל הגלות בכלל - וכך כותב "מדרש תנא אליהו" המיוחס לדברים שאמר אליהו הנביא, "כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו".

אור האמת מעיר האמת

"כבודן של ישראל" - כבוד האומה אינו דירוג האשראי של ישראל או באיזו מידה היא נחשבת מעצמת סייבר, כבוד האומה הוא בכך שאנו באמת אור לגויים ומצפן מוסרי לעולם, כאשר ירושלים זכאית לתואר "עיר האמת", כפי שנאמר בתנ"ך – ולא כאשר מידת השקרים והלהטוט הפוליטי הוא הקובע מי מושל בירושלים, כאשר היא עיר "מלאת צדק ומשפט" ולא כאשר הכל בגי"צ ואיש הברק בעיניו יעשה...

כאשר נצטער צער אמיתי על העדר כבוד שמים וכבוד ישראל - נקרב בכך את הגאולה, ונזכה במהרה ל"השיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" – ואור חדש על ציון יאיר - אור האמת והאמונה.