סיון רהב מאיר: איך עוברים מ"לא איש דברים" ל"אלה הדברים"?

מיואשים לפעמים מהילדים, או מעצמכם? חושבים שאין שום סיכוי להשתפר? הנה טקסט ששלחה אימא שמעדיפה להישאר בעילום שם:"הבן שלי קיבל תעודה לא טובה, וכבר עכשיו אני בלחץ מהשנה הבאה. השבוע מתחילים לקרוא את ספר 'דברים', ופתאום שמתי לב: במפגש הראשון שלו עם אלוקים, משה רבנו מכריז: 'לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'. והנה עכשיו מסע חייו מסתיים, והוא נפרד מהעם. ספר דברים, שמתחילים לקרוא השבוע, נפתח במילים: 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל'. הספר כולו מכיל דיבורים ארוכים של משה רבנו, בנאומיו המרגשים לפני העם. מה קרה כאן? איך עברנו מ'לא איש דברים' ל'אלה הדברים'? חכמינו מסבירים: משה רבנו קיבל מהקדוש ברוך הוא שליחות ותפקיד. עליו להוציא את העם ממצרים, ללמד אותו תורה ולהוביל אותו לארץ. כשיש לאדם מטרה ויעד – אפשר להתגבר על קשיים רבים, גם על אבחונים מקצועיים ותפיסה עצמית שגויה. זהו מסר חשוב: המצב שאנחנו רואים מולנו עכשיו אינו סטאטי. אותו משה שאמר 'לא איש דברים אנוכי', הפך לדמות נצחית, שאנחנו עוסקים בדברים שלו יום יום, כבר אלפי שנים".

לדבר אמת

מה יותר כיף לשמוע, "אתה תותח" או "אתה צריך להשתנות"? בפרשת השבוע משה רבנו נפרד מעם ישראל. בדרך כלל במסיבות פרידה לא מתחילים לדבר על משקעים מהעבר, אבל בנאום הפרידה שלו משה רבנו לא מייפה ולא מטאטא מתחת לשטיח. אחרי 40 שנה, הוא מדבר בכנות ובישירות, מזכיר לעם את כל החטאים, הנפילות והכישלונות כדי להפיק לקחים לעתיד.
הכי נוח לפזר שבחים וחיוכים ולבבות, אבל אם אתה באמת דואג למישהו – אתה לא מתחנף אליו, אתה עוזר לו להשתפר. משה רבנו אף פעם לא עשה את מה שההמונים רצו, אלא את מה שצריך. גם לעת פרידה הוא מדבר מלב כואב ומזהיר את העם.
בעוד כמה ימים תשעה באב. חכמינו אומרים שזו הייתה אחת הסיבות לחורבן: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". הם מזהירים אותנו מפני חברה שבה כולם מתחנפים לכולם, שבה אף אחד לא יודע להשמיע ביקורת בכבוד או לקבל ביקורת בכבוד. במקום אחר שואלים חכמינו מהי הדרך הישרה שעל האדם לבחור, והתשובה היא: לאהוב את התוכחות. זו דרגה גבוהה, שנראית לפעמים בלתי אפשרית: לאהוב את הביקורת, לחפש את ההזדמנויות להשתפר ולא את מחיאות הכפיים.

בלי להיות מקובלים

הוא עסק בקבלה, ומה לנו ולעיסוק בקבלה? האר"י הקדוש, רבי יצחק בן שלמה לוריא, נפטר השבוע לפני 447 שנים. הנה רק כמה מהעניינים הנשגבים שאותם למד ולימד בתורת הסוד, ובהם לא נעסוק כאן: גלות וגאולה, קדושה וטומאה, העולם הזה והעולם הבא. את תלמידיו לימד על צער השכינה, תיקון הנשמה והספירות העליונות. הוא הותיר כתבים עם כוונות מיוחדות בזמן התפילה ופיוטים בארמית עם משמעויות נסתרות.
אבל דבר אחד פשוט וברור, כל אחד יכול ללמוד ממנו. הוא הוסיף לסידור התפילה משפט, וביקש לומר אותו בכל בוקר, לפני תפילת שחרית: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". בתקופת בחירות אולי כדאי לומר את המשפט הזה אפילו כמה פעמים ביום...
מצוות אהבת ישראל, הסביר האר"י, היא שער הכניסה כדי להתחיל ולהתפלל. מי שאוהב את הבורא, אוהב את ברואיו. בשביל זה לא צריך להיות מקובלים.

אדם לאדם

מזל טוב. השבוע – ו' באב – מלאו 50 שנים לנחיתת האדם על הירח, וזה עדיין צעד גדול לאנושות. ההישג המדהים של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג וחבריו מרתק ומרגש רבים כבר דור שלם.
גם אז, לפני 50 שנה, כשהעולם כולו חגג, הימים היו ערב תשעה באב. הרב יוסף כהנמן, ניצול שואה שאיבד רבים מבני משפחתו, היה ממקימי עולם התורה בישראל. הוא ישב אז בביתו בבני ברק. כשבאו וסיפרו לו שהאדם הגיע לירח, הוא פתח את וילון חדרו, הצביע לעבר האנשים שחלפו ברחוב, ואמר: "האדם הגיע לירח, אך אדם לאדם – עדיין לא הגיע".
העולם התקדם מאז הרבה יותר מבחינה טכנולוגית, והסיפור הזה עדיין רלוונטי, אולי אפילו יותר מאשר בעבר: הרב כהנמן ראה את הרוע של גרמניה, מדינה מתקדמת ביותר מבחינה תרבותית ומדעית, והזכיר שהישגים טכנולוגיים הם לא הכול. חורבן הבית התרחש בגלל אלימות, שחיתות, ניכור, אדישות, חוסר רגישות וחוסר אמונה. זה הבסיס, היחסים האנושיים. הקשר האמיתי והטוב שצריך לפתח בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. לפעמים קל יותר להגיע לירח מאשר אל הזולת.

לקראת תשעה באב

"שלום סיון, שמי מיכל אברה-סמואל, מנכ"לית עמותת 'פידל' לשילוב יוצאי אתיופיה. עד גיל 9 חייתי בעולם שבו בית המקדש היה דבר קיים. כמו כל הורי ומחנכי, האמנתי שאחרי חורבן הבית הראשון, בית המקדש השני עומד היום על תילו בירושלים, עיר שבאופן המציאותי ביותר פשוט עשויה מזהב. שמעתי תיאורים על הכוהנים שמתהלכים בבית המקדש, נרדמתי עם סיפורים על קדושת ירושלים, והתפללתי לזכות לחזור לשם, למרכז הרוחני העולמי הזה.
האמונה בירושלים הייתה הכוח החינוכי החזק ביותר שפעל באתיופיה, על ילדים ומבוגרים כאחד. האמת המוחלטת שהועברה מדור לדור הייתה שעלינו לשמור על טוהר הלב והמעשים, כדי שיום אחד נהיה ראויים לעמוד בבית המקדש. הכוח הזה הניע אותנו לעבור מסע מפרך במדבר. על ירושלים חלמנו כשקברנו מתים בדרך, כשוויתרנו על רכושנו לשודדים, וכשהמשכנו – אני ומשפחתי – ללכת ברגל למרות הרעב והצמא, ב'מבצע משה'. הרי נזכה אחרי כל כך הרבה דורות לעמוד בשערי בית הבחירה.
ואז הגענו לארץ וגילינו באיחור של אלפיים שנה: בית המקדש נחרב. את הוואקום הגדול הזה אני לא מצליחה למלא מאז. אני זוכרת את אבא שלי רואה יהודים נוסעים בשבת בתוך ירושלים. יכולתי לשמוע אז את ליבו נשבר. גדלתי קצת, התבגרתי, והבנתי שבעצם זכיתי. זכיתי לעבור את ילדותי עם בית מקדש קיים. זכיתי לעצב את אישיותי במטרה להיות ראויה לו. ההורים שלי חיו כך עד גיל מבוגר, במטרה להיות טהורים מספיק לירושלים. דווקא אני, מכולכם, מכל הדורות שבהיסטוריה מאז חורבן הבית, זכיתי לגדול אחרת. אני ואלה שגדלו כמוני – יודעים את טעמו של חורבן הבית, מבינים היטב את משמעות אובדנו לחיינו".