אברי גלעד מאשים: "איך זה שרק הדוסים עוסקים בתשעה באב?"

איש התקשורת אברי גלעד שוב מאתגר את הציבוריות הישראלית, ובפוסט שהעלה היום (ראשון) בחשבון הפייסבוק שלו השווה בין יום הזיכרון לחללי צה"ל לבין תשעה באב, כשהוא תוהה מדוע הישראלים לא חשים "שייכות לעם ישראל".

בלי להתייחס לעובדה שרוב בתי העסק בתל אביב פתוחים בט' באב, תוך הבעת חוסר-עניין להבעת הסולידריות ליום הכאוב של העם היהודי, כאשר במקביל דורשים מהציבור החרדי לכבד את היום הכאוב לציבוריות הישראלית – הלא הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל,  גלעד סונט בחילוניות היהודית ושואל: "מה הייתם מרגישים אילו ידעתם שבעוד כמה דורות נכדי-נכדיכם היו מתעלמים בהתרסה מיום הזיכרון לחללי צה"ל?", תוהה גלעד, ואחר מפטיר, "הרי אז כבר יהיה שלום, ואף אחד לא יידע מה זה חלל מלחמה. הצפירה תבאס אותם, הם יתייחסו בזלזול למי ששומר על זכר היום הזה ויקראו לו דוס. הם ייאבקו על זכותם לפתוח בתי תענוגות בערב יום הזיכרון, וייצאו לבלות, אפילו במפגיע".

בלא שיהוי, גלעד ממהר לדלג לקביעה הבאה: "בתשעה באב זה מה שאנחנו, רוב החילונים, עושים לזכר נטבחי יהודה על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. מאות אלפים נרצחו בארץ, רובם על ידי הרומאים, ומיעוטם על ידי יהודים במהלך מלחמת האזרחים הנוראית שהשתוללה בתוך חומות ירושלים בין ארבעה זרמי יהדות. נלחמו פנימה והחוצה בו בזמן, ובסוף כמעט כולם נשחטו, ואלה שלא, הובאו לרומא להיות עבדים ושפחות. משם התפזרו לכל העולם.

"זו הייתה הנקודה שבה נופצנו, כעם. אז איך זה שרק דתיים עוסקים בזה? מה, יש להם זיכרון יותר ארוך? האם חילוניות מכתיבה גם שכחה מוקדמת? ואם כך, במה מלאה עגלתנו, ושמא היא באמת ריקה, כפי שטוענים עלינו הדוסים? ומה עם השואה? מתי נשכח אותה?

למרות שגלעד, כך לפי עדותו, "לא מת על ימי צום", וגם אי הקפדה על היגיינה אישית ליממה שלמה "לא עושה לי את זה", טען כי "זה שאני לא מתחבר למנהגי האבלות היהודיים לא אומר שאני צריך להתנתק מהשורש שלי, מהסיפור שלי, מההיסטוריה שלי.

לדבריו, "זה גם לא אומר שאני חייב ללכת למסעדה דווקא בערב הזה. אם בשנת 70 אנשים חיטטו בגללֵי בקר כדי למצוא בהם שאריות שניתן לאכול, אני יכול להישאר בבית ערב אחד, לאכול בצנעה ולחשוב על אבותיי ואימהותיי, שנולדו בזמן גרוע במיוחד להיות יהודים.

"הכאב הזה, שנגרם בשנת 70 לרבים כל כך מבני עמנו, זרם וזורם בכלי הדם שלנו באלף ורסיות שונות, שמקורן אחד: חורבן הבית, חורבן הארץ, חורבן העם. זה לא קרה לאצטקים, לשוּמרים, למאורים. זה קרה לנו, פה. מי שמתעלם מהיום הזה, ואפילו במחשבה, מפסיד תחושת שייכות עמוקה, שנותנת זהות אמיתית בעידן של פוליטיקה של זהויות מומצאות".

את דבריו סיים איש התקשורת בנימה מרגשת: "ניסיתי את שתי האפשרויות. רוב חיי ניסיתי איך זה להרגיש לא שייך. בשנים האחרונות אני מנסה להרגיש שייך. בשבילי, להיות שייך עובד יותר טוב. שייך לעם ישראל, על ההיסטוריה שלו, על הכאב שלו, על ההווה שלו, על העתיד שלו כאן, שנעוץ בשנה ההיא, לפני 1,949 שנים, שנת 70 לספירתם".